הפורום הזה נועד לכל מי ששם לב למלים בעברית. נעים לגלות שיש רבים כאלה, הנעצרים מדי פעם כדי לפרק לגורמים את השפה המדוברת והכתובה ולתהות על קנקנה. מאז שהופעתי ב"תיק תק" (חינוכית 2, 1995-1999) כשופטת לענייני לשון, יוצא שפונים אלי לא מעט בענייני השפה העברית, ובעיקר צעירים שצפו בתכנית בזמן-אמת. לפני זמן מה טלפן אלי ב' בן ה-20 וסיפר שיש לו ויכוח עם חבר: איך אומרים – ניסוי וטעייה, או ניסוי ותהייה? הוא עצמו דוגל באפשרות הראשונה, אבל החבר מתעקש על השנייה. הסברתי לחבר שמבחינה רשמית הצדק אמנם עם ב', אבל האפשרות השנייה מקסימה הרבה יותר. היא בעצם אומרת – מה פתאום לנסות ולטעות? נכון שמטעויות לומדים הכי טוב, אבל כמה יפה (ופילוסופי) לנסות – ולתהות, ושוב לנסות ושוב לתהות. ואולי בעצם אפשר להגדיר כך את תהליך הלמידה של שפה חדשה: ניסוי ותהייה.

לא צריך להיות מלומד גדול כדי להתייחס לשפה בצורה יצירתית. אולי אפילו להפך – צריך לחזור לאחור, למצב הראשוני של ילד קטן, שלומד להשתמש בשפה כדי להיטיב לתקשר עם סביבתו, ממציא מלים והטיות חדשות לנוחותו, שנשמעות לעתים הגיוניות להפתיע (כמו ילד בן 4 שהכרתי, שבטיול בוונציה עם הוריו קרא לסירה שמובילה נוסעים "מוֹנִיָה" – צירוף מתבקש של מונית ואונייה) ומציב שאלות במקומות שלרובנו נשמעים ברורים מאליהם (למשל, למה אומרים "זוג תחתונים"? בזוג מכנסיים באמת יש מכנס ועוד מכנס, אבל מה זוגי בתחתונים פרט לשני הפתחים לרגליים?).

החיים והמוות ביד הלשון – מי לא חווה את זה פעם על בשרו? איך מלה אחת, או צירוף של מלים מסוימות מאוד, יכולים לצרוב בבשר החי ולהישמר לנצח בדיסק הקשיח שיש לנו בראש, אם לא ממש לשנות לנו את החיים. שלא להזכיר צירופים מופלאים של מלים בשירה, בספרות או בפזמון מהרדיו, שמפעימים את הלב ומעניקים לו השראה – מה שלא היה קורה אילולא השכיל המחבר לבחור בדיוק בדיוק במלים הנכונות, שיידעו ללחוץ לנו בצורה הכי אינטימית על הכפתור הכי פרטי.

ומה עם מלים מעצבנות, וצירופי מלים מעצבנים שעושים לנו פריחה, עד שיום אחד אנחנו מתחלחלים לשמוע את עצמנו אומרים אותם במו פינו? גם אני לא תמיד מדברת עברית תקנית: פה ושם אפילו יוצא לי להגיד "עשר שקל", אם לא גרוע מזה. אז איפה באמת חשוב וצריך לשמר את השפה המקורית, על הגייתה המדויקת ונטייתה התקנית – ואיפה מותר ורצוי לרענן אותה, לחדש ולהתאים לשפת הדיבור החיה?

בפורום הזה אתם מוזמנים להעלות כל מה שמציק לכם בקשר לשפה – בין אם אתם מתעמקים בנושא בנסיבות מקצועיות, ובין אם סתם ככה. אפשר לזרוק אתגרים, כמו להמציא מלה עברית במקום שהיא חסרה – אברי גלעד וג'קי לוי עושים את זה יפה ב"המלה האחרונה" בגל"צ (כמו המלה "דף-נע" שמאזין הציע כחלופה ל"פקס", והשניים מרבים להשתמש בה בתכניתם) – לשאול שאלות, לפתח דיונים וכל מה שנהוג לעשות במקומות כאלה. לכשעצמי, למרות מה שחושבים עלי, אין לי שום הסמכה אקדמית בלשון עברית, פרט לאהבה גדולה שראשיתה בבית אבא, חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק ז"ל, שגם כתב, ערך ותרגם ספרי ילדים, ומעולם לא הפסיק לחקור ולהתפעל מהשפה הנפלאה שלנו. מאבא שלי, שתמיד שמח לענות ולייעץ (לי ולכל נודניק שפנה אליו) בענייני לשון, למדתי כמעט כל מה שאני יודעת על עריכה ותרגום מבחינה מקצועית; הידע בדקדוק הגיע כנראה מהתבוננות בספרי הילדים המנוקדים, שמהם קרא לי כל לילה לפני השינה מגיל אפס בערך, וכך יצא שידעתי לקרוא ולנקד כמו שצריך הרבה לפני כיתה א'. אחרי הצבא, כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה לשון עברית, רציתי בסך-הכל להבין את החוקים של מה שאני יודעת בחוש – אבל בסוף השנה השנייה, כשהסתבר לי שמוכרחים ללמוד גם סורית עתיקה ואכדית, נשברתי. ההסמכה היחידה שיש לי, אם כן, היא ניסיון רב בעיסוק במלים (בעקבות שנים של עריכה, תרגום, ניקוד והגהה), וכשאני לא יודעת משהו אני מציצה במילון.