יובל היה הכי: הכי גבוה, הכי יפה, הכי חכם, הכי ספורטאי, וגם כשהוא מת הוא היה הכי: הכי חייל, הכי לוחם, הכי אמיץ. עברו כמעט שלושה עשורים, ולפעמים, כשאני נוסע להורים, אני עוד רואה לפעמים את אימו, כבר שפופה ועייפה, הולכת נשרכת לשגרת יומה, ומבטה החתום אומר הכל. הכל מת עם יובל, גם אמו וגם אביו, וגם משהו ממני מת, כי היום אני כבר מבין שזה לא מספיק להיות הכי יפה וגבוה וחכם וספורטאי, אלא שצריך להיות גם הכי בר-מזל. וליובל, שהיה לו הכי מכל דבר, דווקא לא היה את זה: קצת מזל. תמיד, תמיד אזכור אותו.

אני רוצה להדליק נר לזכר בן דודי האהוב עופרי יואלי. עופרי היה גדול ממני בשנתיים, הבכור בבני הדודים מצד אבי, ובתקופת הילדות שלי הייתי מאוהבת בו עד מעל לראש, כמובן. אחר כך כשגדלנו בכל פעם שהיה בא לביקור הייתי הולכת איתו ועם סבא שלנו לטיולי לילה ויחד היינו לומדים מסבא על הכוכבים, רחשי הלילה ומקשיבים לצ'יזבאטים מהפלמ"ח. בתקופה הזו הייתי מחכה בכיליון עיניים לביקוריו אצלנו, כי ידעתי שמהרגע בו יגיע הבית יתמלא צחוק ועניין. לעופרי קראה אימו, שהיא אחותו הגדולה של אבי, בשם שיזכיר לה את אחיה הקטן והאהוב. כך אבי נקרא עומרי ובן דודי - עופרי. אבל לא רק בשם התבטא הקשר המיוחד בין אבא שלי לאחיין שלו, גם בחוש ההומור המשובח שלהם וגם בחלומות והגשמתם. כשאבא שלי היה חייל הוא רצה להיות טייס. כשעופרי הפך חייל, הוא עבר את הקורס וקיבל כנפי טייס. השמחה במשפחה היתה כמעט מושלמת, חוץ מדודתי, אימו של עופרי, שכבר אז ראתה שחורות. בטיסה הראשונה של עופרי כקפטן נלכד רוטור המסוק אותו הטיס באנטנה בשדה התעופה עטרות בירושלים, עקב ערפל כבד. עופרי נהרג. את העצב שבא אחר כך אף מילה כתובה לא יכולה לתאר. הגעגועים אליו רק הולכים וגוברים מאז, והזכרונות צובטים בלב. יהי זכרו ברוך.

פתאום באמצע מפקדת החטיבה, נפל טיל. פרוג. עד אז הוא היה בחינת שמועה. שמענו עליו, כעת שמענו אותו. מן יבבה מאיימת, ואחר כך בוםםםם ענק ואחר-כך... כלום. ובלב המחנה המאולתר נפער פתאום, כאילו יש מאין, בור ענק. ומסביב לו שקט מוזר, לא-טבעי. החלל הפרטי שלי הוא לא חלל אחד. הוא קבוצת החללים האלה, חיילי פלוגת העורף הלא-לוחמת הזאת, שבבלי דעת איבדו פתאום את חייהם. בלא שהבינו אף לא לחלקיק שנייה שהנה זה קורה להם וברגע זה ממש גופם מתאדה (כן כך, כפשוטו) מן העולם.וכל מה שנותר - משני הקשרים, ושלושה הנהגים, והחובש, והבחור מן החמ"ל - זה הבור הזה הגדול והדומם. והבור הזה עודנו פעור בי מאז.

To my uncle, whom I never knew. Not a day goes by without thinking about you, and what you would have been like. Always remembering... Maya - the niece you never knew.

בזכותם אנו חיים.בזכות גבורתם ועוז רוחם.

בשנה שעברה, ביום הזכרון, כתבתי, בפרויקט הזכרון שהתנהל כאן, על יוסי דירהלי. וכעת אני חוזר וכותב אותם דברים. ואם ישוב פרויקט הזכרון הזה גם בשנה הבאה, אחזור ואכתוב את אותם הדברים ממש. וכך אעשה מדי שנה,ותהיה זו המצבה המילולית הקטנה שאני מציב לדרהלי: תמיד, ברגע שנשמעת צפירת הזיכרון, יוסי דירהלי קופץ לי אל מול העיניים. הוא החלל הנצחי שלי, ואל תוכו מתכנסים כל החללים האחרים שצברתי לי במהלך השנים. כמעט שני מטרים גובהו, מן צירוף מדהים של אטלס ואפולו. חוצפן, חזק, נועז וחסר אחריות. כל פיקוד צפון של אז, 1973, הכיר אותו, את יוסי דירהלי המ"פ המהולל מסיירת 'אגוז' - מעוטר בצל"ש (על חילוץ נועז, מתוך שדה מוקשים, של רועה דרוזי שרגלו נקטעה); גבר שכל הבנות היו מחסירות פעימה במחיצתו; ענק שמקלע המא"ג היה תלוי על כתפו כאילו היה איזה 'עוזי' קצוץ קנה עלוב. לך תבין איך הילד הזה מיפו, יתום מאב, בן למשפחה גרוזינית עמלה, תלמיד ביה"ס של המיסיון, הופך ל: ד י ר ה ל י - האחד והיחיד. אותו דירהלי שללכת אחריו לאיזו חדירה לילית בלבנון - זה פתאום משחק ילדים; דירהלי שהפעם ההיא שבה טרפנו יחד סרדינים מקופסא, בשלוש לפנות בוקר על תל קפוא ברמת הגולן –נרשמה לעד כחוויה הקולינרית הגדולה של חיי. לא הכרתי הרבה אנשים שהייתה בהם את היכולת הזו לגרום לאנשים אחרים להתמכר אליהם. יוסי דירהלי היה כזה, ובלי כל מאמץ. כריזמה בהתגלמותה. בסוף, באיזו תקרית אש טיפשית ברמת הגולן, מצא אותו רסיס סורי תועה וננעץ דווקא בעורפו של יוסי, ברווח הזעיר שבין הקסדה לצוואר. היו לי חברים אישיים, קרובים ממנו. אבל שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם ובאלם שכאלה, כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, שנה אחרי שנה, הוא מתייצב לפני, עם הישמע הצפירה, נעמד מלוא קומתו ו... מחייך.

אני לא אומר את שמך, גם לא את היחידה או הזמן והמקום. רק זאת: זה היה מזמן לפני שנים רבות, והיה לילה, והיינו עמוק בשטח לבנון, ואנחנו גררנו אותך במעלה ההר, נואשים וטרופי נשימה עד שהגענו לרופא. והוא עשה את כל מה שידע לעשות אבל לא היה בכך די. וכך לבסוף שכבת על האדמה הבוצית מחרחר, ואני מלטף את שערך והיד שלי טובלת בדם ונשרטת מרסיסי הרימון הנעוצים בעורפך. ולבסוף נדמת. שנים רבות עברו מאז, ואני עדיין חש בין אצבעותי את תחושת הדם ורסיסי הרימון, ואת ההרגשה הזו שהנה המוות מזדחל לכאן ואוחז בך. וגם עכשיו אני עדיין שם.

גם אני איבדתי דוד. ברגעים אלו ממש כשנימצאיםהרחק מהמשפחה ומהחברים, הרחק מיום שאותו כל שנה כולנו זוכרים, אז זה הכי כואב. הדממה והשקט הופכים להיות חלק בלתי נפרד מיום זה, כל אחד וזכרונו הוא, כל משפחה וכאבה. אני רק מאחלת לכולנו בארץ שלא נדע עוד צער ושבנינו, אחינו וכל ילדי ישראל ישובו בשלום לביתם. עימכם התפילה משפחות יקרות וגם לך משפחתי היקרה, אני שם בליבי.

To Shim’on Goldberg 1984-1965 The best friend I ever had You are always in my hart

דוב רוזנטל היה חברי הטוב מגיל ביה"ס היסודי ועד הגיוס. יחד גדלנו, שחקנו רבנו וצחקנו. הוא היה לי כמו אח יקר. במלחמת יום הכיפורים דוב השתתף עם הסיירת בכיבוש מחדש של החרמון. במהלך הקרב נשא את ראשו כדי לזהות את החיילים הסורים והא נפגע. כשנודע לי על נפילתו חשתי אובדן ושכול עמוקים מאוד. עד היום כמעט שלושים שנה אני מכבד את זכרו. דוב היה יפה תואר, חבר למופת, והתנהג כמו נסיך. יהי זכרו ברוך

מאז אותו יום נמהר שבו הגיעה הבשורה המרה על נפילתך אין יום שאינני זוכרת אותך, את עיניך הכחולות, את קומתך הזקופה, את החלל שהשארת בליבינו לעד. אחי היקר, יפה הנפש והבלורית, בני היקר, אחרי 46 שנים של כאב ושכול, אחרי כל זה שום דבר לא הצליח למלא את החלל שהותרת. ביום מותך נפל דבר ושום דבר כבר לא היה אותו הדבר.

אנחנו שהתבגרנו ילדי כבר כמעט בגילך. אתה שטעמת את טעמם של השחקים. שבמסוק,הצלת נפשות נשארת לנו, בלבנו ילד נצחי וזה כואב

נועם ז"ל הציוני הדתי האולטימטיבי מבית ישראלי שורשי מתון משכיל אוהב דעת. נפל בקרב עם מחבלים במהלך עבודתו בשב"כ. לא רק ביום הזיכרון אני נזכר בו אלא בכל פעם ששיר עברי מתנגן .בכל יום בגלל משהו קטן שמקפיץ את חיוכו השנון למודעות. המלחמה בטרור היתה נשמת אפו המקצועית ואז לפני שמונה שנים לא ידענו עד לאן נגיע עם כל זה. ליד קברו ביום הזכרון בחיק משפחתו ועמיתיו מתחדשת השבועה שבמותו להיות יותר ישראלי יותר טוב מנומס אחראי ומוכן לתת את הנשמה לעם ישראל ולמדינת ישראל.יהיה מה שיהיה. נר לחבר אהוב.מאסנת מהילדים וממני.

לזכר כול הנופלים ממחזורי.תמיד עולות לי מחשבות ביום הזכרון.

NARKIN ROSCHENU BSCUTAM ANU PO

דוד שלי - יורם מרגאי ז"ל היה חובש בצנחנים הוא נפצע ביום הראשון של המלחמה כמדומני קיבל גדור בצוואר במקום חובש אחר שהיה אמור לקבל זאת. אני נזכר בדבריו כאילו הוא לידי ומספר לי איך ראה הבזק אור ואיך נכנסו למארב בלבנון - הטנקים שלפניהם טעו בניווט. דוד שלי היה בדרך לטפל בפצועים במחלקה המסייעת. הוא איבד את ההכרה והנשימו אותו עם מכשיר שאין אני זוכר את שמו. דוד שלי נשאר משותק לכל החיים בארבע גפים לא היה יכול לזוז. הוא השתקם- בנה בית והוציא תואר ראשון בעבודה סוציאלית. אבל הכאב ניצח אותו הוא תמיד סבל מכאבים מה הוא לא עשה כנגד זה..... לבסוף הוא חלה בדלקת ריאות ומשם זה הדרדר הלאה לבסוף ביח באדר השנה הוא נפטר. צה"ל סירב להכיר בו בתחילה כחלל צה"ל עף אל פי שכ22 שנה הוא ישב על כיסא גלגלים משתוק בגלל הפציעה בלבנון ואף סירב למלא את בקשתו האחרונה להקבר בחלקה הצבאית, רק לאחר שעשינו רעש בתקשורת נתמלאה לבסוף בקשתו והוא הוכר כחיייל צה"ל. כתבו עליו בספר "שיקום למופת" אני זוכר איך לפני כמה חודשים חילק לבני המשפחה עותק של הספר הוא אמר לי "כדי שתזכרו אותי" אני חושב שפה הוא איבד את החשק לחיות. הוא רצה שאני אקריא לו מהספר הזכרתי לו שכבר הקראתי לו מזמן.... הוא שכח בגלל הכדורים משכחי הכאבים שהוא לקח אז לפעמים הייתה לזה השפעה על הזכרון. אבל הוא לא היה סנילי תודה לא-ל הוא היה אדם משכיל היא עוזר לאנשים. באמת היה לו לבן רחום. לאחר המוות נודע לי שהוא אימץ נכה שנפגע באזרחי נתן לו ציוד מכשירים ותרופות בגלל שלנכה לא היה כסף. כינו אותו הפצוע הקשה ביותר של מלחמת לבנון לא האמינו שהוא יישאר בחיים יותר מחודש חודשיים ובמקרה הטוב יהיה צמח. דוד שלי - יורם מרגאי ז"ל י"ב בחשוון תשנא - יח באדר תשס"ב. ת.נ.צ.ב.ה

הדוד שלא הכרתי ושמי הוא כשמו, הדוד שלא הכרתי ורואה את דמותו. הדוד שלא הכרתי ובעצם את שמו ובעצם...את שמי אני רואה חקוק על אבן. אבן לבנה עם אותיות של זהב שאומרות הכל, שאומרות, אני כאן. ואני מסתכל על האבן שאני עולה אל ההר, הר חוזה המדינה וחושב לעצמי. מה פה קרה. אני רואה את שמי וחושב, זה אני, אבל בעצם זה הוא , זה הדוד שלי. אני מסתכל, עצוב, כואב וחושב, כמעט הייתי לידו היום. חליתי נלחמתי בכל כוחי שלא יהיה עוד קבר של יוסי. לא יכולתי לדעת ולראות שעוד מצבה תהיה פה פתאום. ועל המצבה יכתבו. יוסף יעקב. כן דוד יקר, רצו שאהיה איתך רצו שם במרומים שאבוא אליך ואהיה יחד איתך, לאחר שנפלת על כבוד המדינה. נלחמתי בלבנון ועמדתי בזה בכבוד, נלחמתי במחלה וניצחתי בגדול ולא עליתי לראותך אי שם בשמיים. אם היית חי, לא היה פה עוד יוסף יעקב אבל אתה שם שומע הכל. יוסף יעקב, דוד יקר, יום אחד אגיע לשם. יום אחד אבוא לבקר, אבל אז נכיר נשב ונדבר יוסף יעקב, דוד יקר שמור עלינו מלמעלה שמור חזק שמור על כולנו, וזכור יקירי עלי תשמור יותר מכל האחרים כדי שאמא ואבא או למען האמת אחיך וגיסתך לא יבכו על אבדן היקר. אתה שם למעלה אי שם במרומים שמור עלינו כולנו בוכיםץ בימים עצובים עליתי להר, ישבתי שם ודיברתי איתך, ביקשתי כוח ביקשתי עוצמה ביקשתי את כל כח התקווה. קיבלתי אותו הסתכלתי על המצבה ובעצם אמרתי. ליבי איתך אבל לא אני. שמור עלי דוד יקר אני צריך את כל הכוח שבעולם יוסף יעקב (יוסי)

השנה, בפעם הראשונה מאז מותו של אחי ב-1983 לא אעמוד ליד הקבר ביום הזכרון. אני נמצא בחו"ל לתקופה של כשנתיים. לא תארתי לי כמה קשה יהיה להיות רחוק ביום הזה. קשה לי. קשה לי מאד. הערב אלך לטקס הזכרון שמארגנת הקונסוליה בטורונטו, וכבר כואב לי. קשה לי לחשוב שלא אהיה שם מחר עם אבא ואמא וכל המשפחה. הערב אזכור יותר מתמיד. אאחז בכל זכרון אפשרי כי כל כך חסרה לי תחושת האחדות ושותפות הגורל המאפיינת את העם שלנו בארץ ביום הזה. ועם כל הטקסים שיעשו כאן - זה לא אותו דבר. אז אזכור את אותו יום ששי שבו דפקו אנשי הצבא על הדלת, אזכור את אלפי האנשים בהלוויה וגם את מכתבו המרגש של בנצי אדורם, חברו של אהרלה, שגורם לי לבכות כל פעם שאני קורא אותו, עד היום. וכולכם תהיו איתי כאן עמוק בתוך לבי, אמא, אבא, תמי ויאיר עם המשפחות שאהרלה לא יראה לעולם. ואני יודע, שגם אני שם אתכם, בלבכם. מתגעגע אליכם מתגעגע לאהרלה אוהב.

אמרו לי שהזמן יכהה את הכאב, שאני אתרגל לדבר עליו בלשון עבר, שאני כבר לא אחכה ליד הטלפון למקרה שאולי הוא יתקשר. אמרו לי שעם החודשים, והשנים, אני אשכח קצת את החיוך שלו, התמונה שלו בראשי תתעמעם, והכאב גם הוא, יכהה, אולי אפילו קצת יעזוב. ובכל שנה, ביום הזכרון, הזכרון הזה מתחדד מחדש. למרות השנים, החיוך שלו לא נמחק, וגם המבט האחרון, והעיניים הכחולות העמוקות, והשיער הבהיר. ולפעמים ברחוב, אנשים סביבי, אני מנסה לתאר איך הוא היה נראה היום. האם החיוך שלו היה משתנה, האם בהק השיער היה מועם, האם העיניים הכחולות היו דועכות. אני מנסה לחשוב איזה חיבוק היה לו, אחרי כל השנים, איזה אבא הוא יהיה לילדים שלנו. הזמן לא מכהה את הכאב, הוא גם לא מקל עליו. בסך הכל למדתי לחיות עם הדמעות, ולמדתי לקוות שאולי אי פעם אזכה לראות אותו שוב, לחבק אותו, ולאהוב אותו כפי שהגיע לשנינו שנאהב. לאיתמר.

ושוב כמו בכל שנה ,ואולי לרגל המצב השנה יותר מתמיד עולות בי התמונות, לילה גשום, כביש אי שם בשטחים לא לנו, ואתם, המפקד שלי, גופו מוטה על ההגה, גולגלתו מדממת, החייל שלי, מוטל על הכביש הרטוב כשמסביבך עוד מנסים לעשות טיפולי החיאה כושלים. ואחכ בלאקאאוט, חזרה לבסיס שהשתנה וכבר לא היה אותו הדבר בלעדיכם, לילה ארוך וכואב, בלי דימעות, לוויות , שתיים, אחת אחרי השניה אתם יודעים כמה זה קשה? אבל זה צבא , וחייבים להמשיך הלאה אין שניה לעצור,לעכל,להבין, הביאו למחלקה קב"ן שכמו כפה עלינו לדבר ,לישפוך, מובן שלא שיתפנו פעולה,זאת הייתה הדרך היחידה שלנו לומר לא למערכת הכל כך נוקשה הזו, את זה נעשה בנינו , בלי הכוונה, לא רוצים. משדרים חוזק,חוסן,ביטחון. אבל אחכ לבד בלילה , ואפילו שנים אחרי ; שוב חוזרות התמונות מהפקד מוטה על ההגה עם ראש מדמם, חייל שוכב על הכביש הקר, מישהו נתן פעם את הדעת איזו מעמסה זאת הייתה לקצין צעיר בן 20 שצריך להמשיך הלאה, להכנס לנעלי המפקד ולהתמודד עם מחלקה שלמה שאיבדה מפקד וחבר , להמשיך ולתפקד , כי זה צבא ואין מישהו אחר שיעשה את העבודה. הכאב כאילו לא שכך, להיפך הוא מתעצם משנה לשנה ואליו מוסיפים רגשות אחרים של כעס, געגועים אי השלמה, הזמן אינו מרפא פצעים אצלי הוא רק מעמיק אותם. רום

סליחה אבל נפלה טעות במכתב הקודם בתאריך הפטירה. דוד שלי - יורם מרגאי ז"ל היה חובש בצנחנים הוא נפצע ביום הראשון של המלחמה כמדומני קיבל גדור בצוואר במקום חובש אחר שהיה אמור לקבל זאת. אני נזכר בדבריו כאילו הוא לידי ומספר לי איך ראה הבזק אור ואיך נכנסו למארב בלבנון - הטנקים שלפניהם טעו בניווט. דוד שלי היה בדרך לטפל בפצועים במחלקה המסייעת. הוא איבד את ההכרה והנשימו אותו עם מכשיר שאין אני זוכר את שמו. דוד שלי נשאר משותק לכל החיים בארבע גפים לא היה יכול לזוז. הוא השתקם- בנה בית והוציא תואר ראשון בעבודה סוציאלית. אבל הכאב ניצח אותו הוא תמיד סבל מכאבים מה הוא לא עשה כנגד זה..... לבסוף הוא חלה בדלקת ריאות ומשם זה הדרדר הלאה לבסוף ביח באדר השנה הוא נפטר. צה"ל סירב להכיר בו בתחילה כחלל צה"ל עף אל פי שכ22 שנה הוא ישב על כיסא גלגלים משתוק בגלל הפציעה בלבנון ואף סירב למלא את בקשתו האחרונה להקבר בחלקה הצבאית, רק לאחר שעשינו רעש בתקשורת נתמלאה לבסוף בקשתו והוא הוכר כחיייל צה"ל. כתבו עליו בספר "שיקום למופת" אני זוכר איך לפני כמה חודשים חילק לבני המשפחה עותק של הספר הוא אמר לי "כדי שתזכרו אותי" אני חושב שפה הוא איבד את החשק לחיות. הוא רצה שאני אקריא לו מהספר הזכרתי לו שכבר הקראתי לו מזמן.... הוא שכח בגלל הכדורים משכחי הכאבים שהוא לקח אז לפעמים הייתה לזה השפעה על הזכרון. אבל הוא לא היה סנילי תודה לא-ל הוא היה אדם משכיל היא עוזר לאנשים. באמת היה לו לבן רחום. לאחר המוות נודע לי שהוא אימץ נכה שנפגע באזרחי נתן לו ציוד מכשירים ותרופות בגלל שלנכה לא היה כסף. כינו אותו הפצוע הקשה ביותר של מלחמת לבנון לא האמינו שהוא יישאר בחיים יותר מחודש חודשיים ובמקרה הטוב יהיה צמח. דוד שלי - יורם מרגאי ז"ל י"ב בחשוון תשנא - כ"ח באדר תשס"ב. ת.נ.צ.ב.ה

לכל המשפחות השכולות שלא תדעו יותר צער.......

שמעולם לא ראיתיו. שלא זכה לראות את בנו בימיו השמחים. שלא זכה לראות את נכדיו. אבא שניצל בעור שיניו מידיו של היטלר ועלה לארץ כי כאן ראה את תקומת המדינה לה התפלל בהיותו במחנות. אבא שהיה בן 28 בנופלו בעת הגנה על ירושלים. אבא, משה בן יהושע הי"ד.

ערן. אומרים שהיית אמיץ, שהיית ראשון לרוץ אל הפצועים בשטח, שלא פחדת לרגע להסתער על המוות הכמעט ודאי שחיכה לך. קצין העיר ניסה לנחם אותנו, ולאמר שמתת במקום. שמתת מות גיבורים. שידעת שהסיכון הוא רב ובכל זאת בחרת ללכת ולעשות את מה שתמיד רצית לעשות - להציל חיים. ולכן לא חשבנו פעמיים כששאלו אותנו אם נרצה לתרום את איבריך. אחזתי בידו של אביך כשהנהנתי ל"הן", והתרתי את התרומה האחרונה שלך בחייך, במותך, לאחרים. ערן שלי, עכשיו אתה חי בנשמותיהם של אחרים, שחייהם ניצלו בזכות חייך, בזכות מותך. את המעט שיכלנו לעשות בשביל להותיר משהו מהאצילות שלך, מן הנפש היפה והנשגבת שלך - עשינו. אני נזכרת בך עכשיו ערן, ועיני מתמלאות בדמעות. את המילים האלה אני כותבת מתוך ידיעה ברורה שמישהו שומע, וקורא, ויודע, ומבין. וגם אם לא, יש במילים האלה מעין נחמה קטנה לעצמי, אולי אפילו לנפשך. מתגעגעת אליך ערן. אמא.

אף פעם לא היינו חברים הכי טובים ,אבל הכרנו. מספר שנים כילדים - נערים בצופים , כדורסל בהפסקות בחטיבת הביניים לאחר עוד שיעור משעמם , ואח"כ בתיכון נפגשים מדי פעם בהפסקות. עבר זמן לא רב מאז המראת לשחקים אך לא שבת ורציתי לספר לך על שיר שחוזר ומזכיר לי אותך - פעם כשהיינו צעירים ו"משינה" היתה עוד להקה בתחילת דרכה שמענו שנינו שיר שלהם ברדיו בזמן אחד הטיולים וכששאלתי אותך של מי השיר ענית לי " שיר של משינה - שיר גדול לא ? " . השנים עברו וכאוהד מושבע של "משינה" אני עדיין שומע את השיר פעמים רבות , אחת משורותיו בפזמון החוזר היא " ואת עצמי אני שואל , אם אלוהי חומד לצאן , למי צריך להתפלל , אני מפליג אל הדמיון ..." אז רציתי להגיד לך שכן - הוא חומד לצאן את הטובים ביותר.. וכך הוא גם חמד אותך .. זוכר אותך תמיד.

אני קוראת את הסיפורים פה והעיניים מתמלאות דמעות. עצוב שזה קרה, יותר עצוב שזה עוד ממשיך

דמעות של מלאכים.... את רז, בן כיתתי קשה לתאר. איף נפלת באדמה חרוכת קרבות, לצד חבריך - אנשי הדממה, איך איך נפלת? הלא היית תמיד רז, תמיר, חסון נושא כנפי העטלף ודווקא אתה נפלת - מות גיבורים, המיטב שבמיטב. אתה חסר לנו חבר, תהיי זכרך נצורה בצרור החיים, חבר.

שאתה בוחר ללכת בדיוק ביום שבו אני נולדתי. בעצם, לא אתה הוא שבחרת ללכת, הגורל לקח אותך ברגע אחת של החלטה שגויה. מישהו כיוון את הנשק לכיוון הלא נכון ושחרר מטח אל עבר מטרה חשודה. מטרה שהייתה - אתה. ובאותו יום היה לי יום הולדת. וכמו בכל יום הולדת בשנתיים האחרונות, פתחתי את החלון והתבוננתי החוצה, בשמים היפים, בעננים. היה קיץ, אתה בטח זוכר. מהחלון ראיתי את המכונית הצבאית, את המשלחת, אבל סרבתי להאמין. ראיתי אותם נכנסים אל גינת בית הוריך, והרגשתי הקלה עצומה. אחי בטוח. ואז פתאום זה הכה בי. אתה. רצתי למטה, להורים, "לירון נהרג" אמרתי להם. הם לא הבינו על מה אני מדבר, כששמעו את זעקתה של אמך מהבית הצמוד לשלנו, הם הבינו. אמרו עליך הכל, הרעיפו עליך שבחים שלו היית שומע אותם בחייך, היית מסמיק. והכל אמת לאמיתה. וברגע אחד, דווקא ביום ההולדת שלי, הגיעה הבשורה הקשה מכל, על האובדן הקשה ביותר שחוויתי בחיי. ובכל שנה ביום ההולדת הבית של הוריך עוטה ארשת של עצבות, ובעיניים שלי תלויות דמעות של עצב. אבל בכל יום הולדת, מאז יום מותך, אני זוכר אותך ושמח שהכרתי אותך. יום ההולדת שלי, יום המוות שלך, הם רגעים שהתחברו לאחד, בעירוב בלתי אפשרי של כאב ושל שמחה. את החגיגות הקטנות והשקטות אני מקדיש לך, ואקדיש אותן עד אחרון ימי.

כרכום אמור להיות שם של פרח, ריחני, עם עלי כותרת מבזיקים, עם גבעול רם וגאה. אך כרכום הפך לפרח שנבל, שעליו יבשו ששלושת עלי הכותרת שלו בדמי ימיהם גוועו. רונן, בחדרי ישנת. יוני, בעמדתי נוכחת ואסף סגן מפקד מוצב כרכום היית. הפצמ"ר שבכם פגע באותו חורף נורא, את פניכם לא שינה. אתם נשארתם צעירים וחייכנים. אך מה עם ההורים ?!