ראבלה, שקספיר, סרוונטס, ג'ון דאן, מנדש פינטו, לסינג, גתה, פילדינג, לורנס סטרן...אלה ואחרים יגיחו הנה בשבועות הקרובים, ברשימת הספרים שהם רק טובים וגם למדנו מהם משהו חדש על רוחו של האדם. ומה עם הרשימה שלכם? מיהם, לדעתכם, הסופרים והספרים הכי ראויים מחיי הקריאה שלכם - ספרים שראו אור מאז הרנסנס ועד שנת 1900? אשמח אם תיווצר כאן רשימה קצת קולקטיבית. לא מוכרחים לנמק: את המלאכה הזאת לקחתי על עצמי, ואני מקווה שאעמוד בה. אתם מוזמנים איפוא להוסיף ספרים, להתווכח ולעשות שמח

1. איבנהו- וולטר סקוט סיפור אבירים קלאסי 2. האדום והשחור-סטנדל 3. כתבי ז'ול וורן

בעיקר משום שהטעם של אריאנה רחוק משלי. "מחניים איזהו גיבור" "השד מכתה ז' " "100 ילדים שלי" "הנסיך הקטן" "100 שנים של בדידות" "על קברים וגיבורים" "ימי ציקלאג" " זכרון דברים" "חמסין וציפורים משוגעות" "מוצרט לא היה יהודי" "התגנבות יחידים" "מעשה שפחה" "גולת המנדאלה" "שדות התהילה" מאדם בובארי" "שיר השירים" "קוהלת" "איוב" רשימה חלקית.

"הערים הקסומות מעין" "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" "חמסין וציפורים משוגעות" "הבושם" "מיכאל שלי" "החטא ועונשו"

"לפני ולפנים- עיונים פסיכו אנליטיים במקרא ויהדות" -אבשלום אליצור" "הרצון לעצמה" -ניטשה "המאדונה של הפרחים" ז'אן ז'אנה. "עיר ימים רבים" שולמית הראבן עגנון. ס. יזהר דוסטויבסקי. יעקוב שבתאי גבריאלה אביגור-רותם. "אדריאנוס" "ספר הכוזרים"

קוו ואדיס הרוזן ממונטה כריסטו האיש במסכת הברזל אליס איילנד

עליזה בארץ הפלאות עולמה של סופי מר מאני יבגני אונייגין ועוד............

הזר-קאמי, החיים כמשל-שדה, הומופאבר-פריש, מנוחה נכונה-עוז, לוליטה-נבוקוב, תמונתו של דוריאן גריי-ווילד ,מבחר שירי עמיחי,רחל,לאה גולדברג, ספר משפחתי-קישון, פעמון הזכוכית-פלאת', 1984-אורוול,עולם אמיץ חדש-האקסלי, האדם מחפש משמעות-פרנקל. ספרי ילדים: חוד-קיפוד,השביעיה הסודית, בייגלה, ספרי ע. הלל, סיפורים שענת אוהבת במיוחד+הכוכבים הם הילדים של הירח-י. גפן, הילד הזה הוא אני-אטלס,בילבי, המומינים ...ועוד ועוד:-)

מלך בשר ודם / משה שמיר מובי דיק / הרמן מלוויל בורחס - הכל תמול שלשום / עגנון אפוקריפיים הולנדיים / הרברט מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / אדמס הבית בקרן פו / א.א. מילן שר הטבעות / טולקין דברי ימי מנזר, הבשורה לפי ישו / סרמגו שם הורד, המטוטלת של פוקו / אקו זהו בינתיים

שבחי האם החורגת העיר והכלבים של מריו ורגס יוסה זמן פציעות של יעל איכלוב האסופית התפסן בשדה השיפון המאהב אביהושע מטבח משפחתי גיל חובב החתיכה החסרה והעץ הנדיב של סילברסטין לזכור לשכוח דן בן אמוץ אהבה וגאוה גין אוסטין נערה עם עגיל פנינה טרייסי שבלייה שנת הפלאות שלי מלכים לא מתחתנים מאהבה אורית עוזיאל מעלה קרחות אפרים סידון הנסיכה תבוא בארבע שרק הלב שתי ערים ספור פשוט שי עגנון ושירים משכבר של נתן אלתרמן

מדברים פה על ספרים שעמדו במבחן הזמן, שפורסמו בין תקופת הרנסנס( מתי זה היה) ועד 1900.

רשימה של ספרים מרתקים ומעניינים, או להרכיב רשימה של ספרים נפוחים "מהרנסנס ועד צ'כוב"? אני היתי פותחת את הרשימה שלי דווקא במשהו יותר מודרני ונסיוני "טנגו לשברון הלב" של מנואל פואיג בעיקר בגלל שבשבילי עידן הספרות לא נגמר בצ'כוב והמשיך עוד קצת אחר כך לגבי הספר הנבחר , בחירה מעניינת, למרות שבטח לא במקום הראשון שלי, ואולי גם לא בעשרה מקום חמישים נראה לי מאוד מכובד

מטרתו של הטור הזה היא להגיע לרשימה של ספרים שנכתבו בין שנת 1500 לבין שנת 1900, ושהמשותף להם הוא ששרדו בכבוד, ועדיין יש בהם הכוח להחכים אותנו, להצחיק אותנו או להעלות בעינינו דמעות. ולמה ? כי בסוף, אולי ייצא לנו כאן איזשהו מדריך מנומק לספרות קלאסית. ולמה עד 1900? כי כבר עשיתי, במקום אחר, סדרה של כתבות על ספרות המאה העשרים, והיא ממילא יותר נגישה לנו כקוראים. כאן, אני מבקשת לבדוק קלאסיקה נושנה, שהיא עדיין חייה ובועטת. ותודה לכל מי שהתנדב להוסיף לרשימה - יש עוד? אשמח לקרוא, וחלק מן הבחירות וודאי יופיעו בטורים הבאים. ההנמקות לבחירה - עלי.

נא להוסיף לרשימה גם את: "מגילת סן- מיקלה", "גאסטה ברלינג" ,"הר הקסמים" ו"כוכב הגאולה". וכל הכבוד על היוזמה. בימים מנמיכי מצח אלה, זה משובב את הלב.

לא פתיחה מקסימה לספר? וגם: ילדות, יתמות, פתאום במרכז. יתמות לא פחות סמלית מאשר מעשית. והילדות היא מה שחדש וחשוב. המהפכה של המאה ה-19 כשהילד מביא גם את "האשה" למרכז. טוב. דיקנס, קופרפילד.

ויקטור הוגו (1802-1885) The Laughing Man - 1869 עלובי החיים - 1862 הגבן מנוטרדם - 1831

עפיפונים של רומן גארי, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום של מילן קונדרה, הגלגול של קפקא, שירי אהבה של יהודה עמיחי, כימים אחדים של מאיר שליו, כה אמר זרתוסטרא של פרידריך ניטשה, שירים נבחרים של פרוסט,האישה מן החלומות על לו סלומה, פשר החלומות של פרויד ועוד ועוד

האמן ומרגריטה אלה תולדות המנון לליבוביץ עיין ערך אהבה ודויד גרוסמן בכלל מאה שנים של בדידות מלכוד 22 מרד הנפילים וכו'...

הספרים שאני קורא שוב ושוב: הרוזן ממונטו כריסטו - דיומא עליזה בארץ הפלאות - קרול

כה אמר זרתוסטרה פרידריך ניטשה זה לא אותו עולם ללא הספר הזה....

כשונא ספרים ותיק אין לי אלא לשוב ולהזכיר לעדר קוראי הספרים שכל העניין הוא קונספירציה של אסופת תחמנים שבאה לעשות לכם שטיפת מוח ולגרום לכם להאמין שחייכם לא ייראו טוב ללא המלל המיותר. אותו מנהג רע של לחיות את החיים דרך מלים, ובמיוחד מלים של אנשים אחרים אשר מתקראים להיות מומחים למלים, ואשר מנצלים את תאריהם כדי להשליט על הקורא ערכים שונים משלו תוך שימוש במניפולציות רגשיות וחוויתיות, הוא מנהג אשר מקטין את השונות בין פרטים, מפחית את הייחוד של כל אחד ואחד ומכניס את כולם לאותו תלם מקבע ומנוון. הכוח לומר 'לא' לניסיון נבזי זה של השלטונות מצוי בידיהם של כל אחד ואחת. כך ניתן לחסוך את בזבוז האנרגיה האדיר הכרוך בקריאת הספרים, ולאפשר לאדם לפתח עולם רוחני משלו אשר אינו ניזון כעולל משד אימו מעולמם הרוחני של שרלטניי המלים. בתחילה כל אדם כתב לעצמו, אך אז החל יצר הסקרנות הארור לפעם עד שדברים אשר נכתבו על ידי אדם אחד נקראו על ידי אחרים. מנהג זה הלך והשתרש והתפתח באופן חסר פרופורציות עד שנוצר ממסד שלם סביב לעניין. כותבים אחדים נחשבו למעניינים יותר מאחרים ואחרים לא עוררו כל עניין. ואז החל להווצר עולם ספרותי אשר קובע כללים למה היא כתיבה נאותה ומהי כתיבה סתמית. אותה פרדיגמטיות אשר נוצרה סביב אותה פעילות נאיבית של האדם הבודד, גרמה להשמטות הקרקע הרוחנית תחת הכתיבה. מאותו רגע הפכה הכתיבה לניסיון מניפולטיבי של אדם אחד על אדם אחר תוך ניצול הנטיה הטבעית של האדם לקונפורמיות ולצייתנות. כך הפך נוהג נאיבי של אנשים טבעיים ואותנטיים לנוהג שתלטני ומסרס של אוסף בהמות לשוניות אשר מעלות גרה שוב ושוב ומכנות את אשר עולה פעם אחר פעם, בכל פעם בשם אחר. אותה השפרצת דיו ראשונית היא שממוחזרת שוב ושוב ללא הרף וממגנטת את הקורא שכבר מזמן שכח את כללי הזהירות. עוד בצעירותו שמו ההורים בידו את הספר קופיקו, והוא נאלץ לקוראו מ-א' ועד ת'. עוד בצעירותו הוקהו חושיו אשר היו עשויים לשמש אותו למגננה בפני הרס של האותנטיות הטמונה בו. והוא אמר הן, כשם שאבותיו אמרו הן. וכשם שהם הפכו את הדבר לפולחן, כך גם הוא. וכשם שהם תקפו אותו ללא רחם וכפו עליו במישרין או בעקיפין את מנהגם הרע לחטט בעולמם הרוחני של פולטי המלל, כך גם הוא מוריש את המנהג לילדיו ולחבריהם. ;-)

למה כולם מנסים להתחכם? כל אחד מנסה להראות את הספרות ה"יפה" שהו היה לוקח? רוב האנשים היו מתים באיזה שלב נדכא זה או אחר של ה"אי הבודד" להחליף את צ'כוב ברם אורן.... אני בכל מקרה הייתי לוקח את: התנ"ך כל כתבי דאגלס אדמס כל כתבי מאיר שלו וכל כתביו של טרי פראצ'ט (עניין, יצירתיות, ישראליות ודמיון..שילוב מנצח)

...ובל נשכח לרגע את אוסקר ווילד.

תבורכי אריאנה מלמד על רעיונך להביא בתחילת הרשימה את ראבלה, סופר כ"כ לא מוכר בתרבות הישראלית(כמו סופרים צרפתים רבים אחרים) וכ"כ דומיננטי בתרבות המערבית.שימתך כתובה בצורה מושכת . ושוב תבורכי. ורה

שביקשה ספרים שפורסמו מימי הרנסנס ועד המאה ה-19. אם הייתי צריכה להרכיב את רשימת הספרים האהובים עלי או הטובים ביותר שקראתי, ספק אם משהו מתקופה זו היה נכנס אליה, ודווקא מסיבה זו המשימה הנוכחית מעניינת ומאתגרת יותר. הבעיה המרכזית היא שכמה קלאביקות כאלה כבר קראנו? כילדים אולי יותר, אבל בשנים האחרונות? נכון שהקלאסיקות הללו הוכיחו את עצמן כיוון ששרדו את תלאות השנים ולא נכחדו, בניגוד לאלפי יצירות אחרות, אבל זה רק אומר שרוב מה שנכתב אז לא הגיע אלינו, ולכן קשה לנו יותר לשפוט. ובכל זאת - אם קלאיקות, וכאלה זגם היום אנחנו קוראים, צוחקים ומתפעלים - אז מן הסתם סוויפט חייב להיכנס עם מסעות גוליבר שלו.

סופר צרפתי מונטן שכתב ספר בשלושה כרכים " נסיונות". זה ספר הגות ואין אני בטוחה שתרגמתי נכון את שמו. כמו כן נא תוסיפו לרשימה את מרסל פרוסט עם " החיפושים אחרי הזמן האבוד".

המלט - שייקספיר דון קיחוטה - סרוונטס טריסטרם שנדי - לורנס סטרן הנערים מרחוב פאל - פרנץ מולנר ציד הסנרק - לואיס קרול הדודן פונס - באלזק סיפורים של גוגול מאדאם בוברי - פלובר מכונת הזמן - ה.ג.וולס קיצור תולדות הזמן - מרסל פרוסט

יוזמה נהדרת. אפשר להמשיכה בפורום מתאים או בדרך אחרת? ומבחינתי: ספרי מארק טוויין השונים