מישהו יודע אם היא מראשון במקור ??

אכן ספר נפלא ומקסים. מרנין ומשובב נפש תודה מאיה

זה באמת דיי מעיק

אי אפשר שכאלה כוחות יעדיפו על פנינו את סטנפורד. חזרי לכאן, מאיה ותעזרי לעשות את העבודה. ושלא תחשבי לרגע שהצלחת לבלבל אותנו: להיות ישראלי אפשר רק בישראל. כל השאר זה בלוף.

"חמסין וציפורים משוגעות". של אביגור-רותם. הוא לא בחרוזים. אבל הוא מכה בבטן. וביחס לספר הזה? לא קראתי. הדוגמאות המחורזות עושות רושם מעייף. (כמה אפשר לקרוא בבת אחת לצשל מחנניה רייכמן?) חוץ מזה -אני "מתה" על אלה שיושבים בסטאנפורד וכותבים "רומן ישראלי"

העיקר להגיב

אריאנה מלמד כתבה משהו חיובי על ספר ישראלי שלא נכתב ע"י גיל הראבן. זה כבר משהו!

אני עוקבת אחרי כתיבתה של אריאנה מלמד מזה שנים ארוכות. היא היתה הראשונה שכתבה דברים טובים על יובל שמעוני, אורלי קסטל בלום, הספר הראשון של אתגר קרת, הספר הראשון של יהודית קציר, יואל הופמן כשעוד לא היה מוכר, ורבים אחרים שקראתי בזכותה כמה קל לשקר בחסות האנונימיות!

עד מתי תחזור על שם הספר הזה של בת משפחתך כאילו היית קיקרו המזכיר את קרתגו? אתה מזיק לספר ומוריד את ערכה של הכותבת. תחת איזה שם שתסתתר ברור שזה אתה.מספיק!!!

כואב לך שאיזה ספר ממשיך לתפוס כותרות? אגב 'חמסין' באמת ספר מקור ישראלי מאוד וטוב מאוד.

אז היא שוב מתחילה, כי אין ביכולתה להמשיך. היחס לדמויות: ציני ודקדאנטי, בצורה שפוגמת. לעומת זאת, יש לה כושר ביטוי לא מבוטל כלל וגם איזכור של תקופה שכולנו מתגעגעים אליה, ובד"כ נוהגים להסית נגד ישראל הקדם -טלויזיונית ותושביה, ולהציג את אותם אנשים וחיים הגונים וראויים לשמם, בניגוד למה שהיום, באופן שחור ומלא שנאה. אבל האמת שגם המחברת של "חמסין" בזה לדמויות שלה (כלומר מזלזלת בהן, בעצם בעצמה).

אין נביא בעירו, אשכרה אין. אני חושבת ש"חמסין וציפורים" וגם הספר של מאיה ערד הם שני ספרים שאפשר בשקט לקחת לאי בודד. בין כל כך הרבה "סופרות" דוסיות שיוצאות בכל שעה מהארון, ובתוך ערימות "הספרות הרזה" -הכתובות ברמה של אחרון המקומונים- בתוך כל זה, צצו לנו שתי סופרות שיודעות עברית טוב יותר ממרביתנו. תפקחו עיניים, משהו טוב קורה כאן.

נוסח הדעה הזו על 'חמסין' מוכר לי מאיזה פורום. ענו לך כבר שם ואני חוזרת- לא הבנת את הספר המצוין הזה. יש שם התקלפות הדרגתית של הדמות הראשית עם עלילה סדורה ובנויה לתלפיות.

בזה לדמויות ובעצם לעצמה? כנראה פיקששת את האמפטיה וההומור הדק ששזור בסימני השאלה שהמחברת מציבה בכשרון יוצא דופן לגבי המיתוס הישראלי שפמפמו לראשנו. שמונה פתיחות? לדעתי, עלילה שמתקדמת עקב בצד אגודל, צומחת ונבנית כשהתוצאה הסופית הוא רומן מופתי.

".... וגם איזכור של תקופה שכולנו מתגעגעים אליה, ובד"כ נוהגים להסית נגד ישראל הקדם -טלויזיונית ותושביה, ולהציג את אותם אנשים וחיים הגונים וראויים לשמם, בניגוד למה שהיום, באופן שחור ומלא שנאה." אפשר לקבל פרוש פשט, למשפט הסתום הזה? אבל מה שמדהים זה שמספיק שמישהו יזכיר את המילה "חמסין", "צפור", "משוגע" כדי אנשים ישכחו שכאן אמורים להגיב על ספר אחר. (שמהביקורת שכאן אני לא בדיוק רץ לקרוא אותו. לפי הדוגמאות יש כאן חרזנות בוסר חד-ממדית)

כל מה שהוספת כאן, על המשפט הסתמי של שמונה פתיחות שכתבת בפורום find-a-book, הוא סינית בשבילי. את אולי יכולה לנסות להבין את מה שכתבת ולהסביר כך שגם איש ממוצע כמוני, שנהנה מאוד מ" חמסין", יבין? תודה.

האם זה לא אחד הקריטריונים שלספר "חמסין" יש אימפקט יוצא דופן? שבחברה החפוזה שלנו שגומרת מהר ורצה לספר לחברה, יש סוף סוף ספר שגם כמה שנים אחרי שהוא עלה על המדף הוא ממשיך לעורר תשומת לב? לענ"ד - זה רק עוד סימן לגדלות של "חמסין".

לכל אלה שהתקשו קצת עם העלילה של "חמסין", ולאלה שהשתעממו מ"עיר זרה": כדאי לכם לעבור לקרוא את הביוגרפיה של גולדה מאיר, "חיי" (הוצאת מעריב, 1975). אוצר המילים שם לא עולה על 500. בדוק. גם תאורי הנוף די קצרים. "חמסין", לעומת זאת, מה לעשות, מצריך התעמקות. ב"עיר זרה" ישנם תאורים מופלאים של משחקי אור, שלעניות דעתי לא נכתבו מאז "צפרירים" (מאת המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק). למקרא מקצת מן התגובות כאן, יש לי הרגשה שכל מיני מתקשים בהבנת הנקרא התגלגלו שלא בטובתם למדור זה וכואב לי הלב עליהם. ראו למשל תגובה מספר 11: "וביחס לספר הזה? לא קראתי. הדוגמאות המחורזות עושות רושם מעייף". מי שלא טרח לקרוא את החרוזים של ערד, אבל הספיק להתעייף מהדוגמאות שהופיעו במאמר של אריאנה, שיעשה טובה ויעבור למדור הספורט. רדודים נמאסתם!!

אבל אותה 11 המליצה על "חמסין", אז אולי בכל זאת היא מסוגלת לקרוא משהו יותר מורכב מהמתכונים לפסטה בידיעות? ואני אישית מסכים אם כל מי שהמליץ כאן על "חמסין". ספר שלא עושה הנחות לקורא אבל עוד ידברו בו רבות.

בתור מי שנהנתה מאוד מאוד מ"חמסין וציפורים משוגעות" ולמרות שאריאנה היא לא בת-סמכא בעיניי, אני כבר אשים יד על "מקום אחר ועיר זרה". קודם כל בגלל שאין הרבה ספרי מקור שהם "ישראלים", חוץ מזה - רומן מחורז ? נשמע "ז'אנר" מעניין. לא מוכר.

29 יקרה, אין ספק שרומן בחרוזים זה עניין שאיננו רגילים בו. באופן כללי, הספרות העברית שמאז שנות השישים די בעטה בחריזה. זו היתה, כנראה, תוצאה של פוליטיקה בין-דורית: זך ביקש לבעוט באלתרמן. אבל מאיה ערד, שתהיה בריאה (ובעזרת השם תעזוב פעם את סטאנפורד ותחזור אלינו, ולו רק כדי לאסוף חומר ולכתוב עלינו עוד "רומן ישראלי"), מדלגת בקלילות אולימפית על לאקונה של שלושים שנה. לעניות דעתי, מדובר פה בכשרון חריזה נדיר שאינו נופל מזה של שלונסקי ואלתרמן. צריך לעודד את התופעה מפני שאין לנו הרבה כאלה (מאז שדיתי קציר האמיתית הולכת ונעלמת לנו מרומן לרומן, מי כבר נשאר לנו?)