דיתי קציר - האם כוונתך ליהודית? אז אני חושבת שאף רומן שלה לא טוב. הספורים הקצרים היו מבטיחים, אבל "מאטיס" ו"הנה אני מתחילה" ממש נפילות. יותר מדי סקס זול ולא לעניין כמתאבן (בשני המובנים: אבן ותאבון) שבלעדיו הקורא נרדם. אבל תמיד אפשר להתנחם לקוות ולצפות בסבלנות שג.א.רותם תסיים עוד רומן. (כאן צריך להיות אייקון של קריצה לטובת כל אלה שכואב להם כשחוזרים ומתיחסים ל"חמסין", בעיקר אם גם לא שוכחים את "מוצרט")

דיתי זאת יהודית, כמובן. ואני מסכימה בהחלט שקובצי הסיפורים שלה היו פגז. לעומת זאת ברומנים שלה רווחים תאורים רבים מדי של איברי הרביה. אני חושבת שיש ביכולתנו להשפיע גם כאן: דיתי צריכה לדעת שיש לה קהל רציני, דבק, מוכן למאמצים, המסכים לקרוא את הספר פעמיים, ומתאמץ במטאפורות הקשות. וגם גבריאלה צריכה לדעת וגם מאיה. סופרות יקרות: כיתבו בשבילנו! אל תיישרו קו עם רשימת רבי המכר!

ג.א.רותם באותה נשימה עם י.קציר? אוי לאזניים שכך שומעות. הראשונה בגביע העולמי והשניה אפילו לא בליגה הלאומית, אולי בארצית. (אם מותר לי להשתמש במונחים של מדור הספורט אליהם הפנית כאן מישהי שדווקא התמודדה עם "חמסין") ובאשר למי סופרים (טובים)כותבים? אני מקווה שהם כותבים כי זה בוער בעצמותיהם ומבעבע בנשמתם, ולא למען הקוראים. וודאי וודאי לא לרבי-המכר. אגב, למה לא רואים אותך בפורומי ספרים? יש לך מה לומר. יש פורום סימפטי ב"תפוז", ויש פורום לעתים אינטילגינטי, אם כי יותר לעתים אגרסיבי כאן ב -YNET

ל"תודה" החביבה, "סוגרים את הים" היה אחלה ספר, שמידי קוראי בו אני לוקה בעצבות של יום וחצי לפחות. אני חושבת שאנשים מפרסמים לא רק מפני שזה בוער בעצמותיהם. דומני, שאנשים מפרסמים (בהבדל מכותבים), מפני שהם רוצים להיות נאהבים. קרי, שאנשים אחרים יקראו אותם ויתרגשו. מה לעשות, שמשנה לשנה הספרות העברית מזנה את עצמה לדעת, מפני שיש קרב קשה על אהבת הקוראים. זירת הקרב היא רשימת רבי המכר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לאן נעלמה עמליה כהנא-כרמון ומה עם ישעיהו קורן. אלה טייקונים שנעלמו כי לא הסכימו להתחבב. לעומת זאת, עולים כפורחים כל "הסופרים הרזים" למיניהם, כגון הקסטל בלומים. וכמובן פורחות הסופרות הדוסיות שנורא אוהבות לעשות אאוטינג.אני מתגעגעת לקצת ספרות עברית של פעם. גם בגלל זה חשוב לי להדגיש, שלעניות דעתי, מאיה ערד היא החיים נחמן ביאליק של המאה העשרים ואחת. ותודה לך "תודה", על ההמלצה להשתתף בפורומים ספרותיים. אין לי מספיק און בשביל זה.

אני חושב שהציטוטים שהביאה אריאנה מלמד אינם הטובים ביותר - אני נהניתי מאוד מהספר - במיוחד מומלץ לדקלמו בקול רם. ממש כיף. כמו ספרו של סת', הוא מתאר בלשון מליצית ובמסגרת החוקים הנוקשים של הז'אנר את חיי היום-יום של כולנו. בניגוד לסת' קיים בספר המימד הפוליטי והלאומי. מה שעובר על הגיבורים של הספר, עובר על כולנו. דרך אגב, מישהו יודע האם ויקראם סת' עומד להוציא משהו חדש? אני מצפה בכליון עיניים.

מישהי שלא חייתה כאן את שנות ה -90, שבכלל עושה רושם שלא חייתה (מגיל 18 היא מתכננת מתי תקנה את מייבש הכביסה), כותבת רומן ישראלי על שנות ה -90. הראיון איתה במוסף 'הארץ' מצייר תמונה של אישה שנולדה זקנה, תלושה וללא שורש לשום מקום.

ישראלי יקר, השאלה היותר מעניינת היא: האם כבר קראת את הספר, או שגם אתה מאלה שמחווים דעתם על ספרים וכותביהם בהסתמך על כתבות בעיתון. אז השב נא בכנות: קראת או שהסתפקת במאמר של קרפל? ואם לא קראת את הספר אז קודם כל, תתבייש ותחזור אלינו אחרי שתקרא. לעצם העניין: גם אני מוטרדת מבריחת הגאונים. גם אני מרגישה נטושה. אלברט איינשטיין לא הסכים להיות הנשיא שלנו, וערד מעדיפה על פנינו את סטנפורד. מה זה אומר עלינו? אולי אנחנו לא מספיק אטרקטיוויים? יכול להיות דבר כזה?

את יודעת איך זה שקוראים משהו בעיתון, ואח"כ עומדים בחנות ומעיינים ובסוף מחליטים שהגאון (אזוי) מצידי שיכתוב רומן מחורז על ה - bay area של קליפורניה? אבל, לא הכל כ"כ נורא. קניתי את "חמסין" של אביגדור-רותם. מ'לשות -נראה יותר מרשים. נו, מזל. יש איזה גאון שהחליטה להשאר בשלולית המקומית.

ישראלי יקר, בהחלט לגיטימי לא לקרוא.אבל חבל להעליב. תראה, אני מתארת לעצמי שהסופרת הצעירה תקרא יום אחד את הדברים שאתה כותב כאן עליה.והיא תגיד לעצמה: אלה באמת נמאסו. היא תשמע לעצתך, ותחליט לכתוב על מתחם סן-פרנסיסקו, ואנחנו נפסיד סופרת ישראלית מוכשרת. תראה, זה לא סתם שהסופרת היגרה. היא כבר הודתה בזה שהיא אוהבת אותנו רק בתור חוויה אנתרופולוגית עטופה בדפי רומן. אז בוא נשמור איתה לפחות על יחסים קורקטיים. תבטיח לי שתשתדל.

לא איכפת שתכתוב על סן-פרנציסקו. לא נראה לי שהפרישה שלה מארץ הקודש היא על איזה רקע אידאולוגי. אפילו לא על רקע של נוחות (וגם אם כן -שיבושם לה). נראה לי שהיא פשוט התגלגלה אחרי הבעל שמלווה אותה מגיל 17. לחקור את 'התפעל' ו'הפעיל' ועוד בסטנפורד? מצחיק. אגב, 'חמסין' החזיק אותי ער חצי לילה. זוכרת את התאור של הציפורים בחצר הבית החרב - איזה יופי.

מה המשותף לתגובות 3,9,11,13,14,18,19,21,22,24,25,31,3639... הרשימה כל כך ארוכה שלא נשאר מקום לסימן שאלה. גם לא לסימן פליאה. זה בסדר גמור להעריץ אישה במסירות נפש נוגעת ללב כדי כך. אבל למה תחת כינויים? אהבה זה לא משהו שצריך להסתיר, אפשר בגלוי לב ובגילוי עיניים. אבל כשאהבה לאישה אחת מתרגמת לאנטי אוטומטית לכל אישה סופרת שלא תהיה - זה עצוב. כשתופסים טרמפ פעם אחר פעם על פורומים וחוסמים אותם בהכרזות אהבה עלומות-שמות כותבם, פוגעים בדיון ובהתייחסות רציונלית. ובאשר לישראליות - באמת ישראליות כמו כל תחושה -מקורה בלב ולא ניתנת לחלוקה גיאוגרפית. קונרד שנולד פולני כתב בכלל באנגלית - יונסקו הרומני כתב בצרפתית אך אי אפשר שלא לחוש בשפת האם שבזרם התת קרקעי, וכך גם לגבי מי שכותב עברית בארץ זרה. זוכרים את המשורר העברי גבריאל פרייל? חי כל חייו בארצות הברית? מוסד ביאליק הוציא את "אספן סתוים" שלו - ספר שכל מלה בו פנינה. וכי בעולמנו גם לכתיבה יש כבר גבולות וחומות הפרדה? כפי שכתבתי וכותבת בבלוג העברי שלי ב"רשימות" http://www.notes.co.il/corinna - מוטב להעתיק את החומות אל התגובות בפורומים ולהגביל מגיב לתגובה אחת, ובלבד שתהיה עניינית ובתום לב. בשביל זה יש למנהלי פורומים זכות המחיקה. אפשר והיא תביא להצטרפות מגיבים בתבונה במספר רב יותר.

יש לי רושם שיש הרבה תגובות שהן פשוט נסיון גס לפרסומת לחמסין וצפורים משוגעות. האם זו הסופרת? המו"ל? מדוע על ידי השמצות? מקום אחר הוא ספר מופלא

בתמימותי, נראה לי קצת מרחיק לכת לחשוב על תאוריות קונספיראטיוויות (המפרסם שתל בפורום זה תגובות על חמסין). תאפשרו לי להמשיך לחשוב, שהכתיבה לפורום הזה היא בד"כ אותנטית ואנשים כותבים את מה שבליבם ועפ"י תחושותיהם. אני חושבת שחמסין נדון בהקשר של הספר של ערד, מפני ששניהם פורצי דרך, כל אחד על פי דרכו. לעניין ישיבתם של סופרים ישראליים בחו"ל: ישראלי שיושב בחו"ל- זו כשלעצמה אמירה. סופר ישראלי שיושב בחו"ל זו כבר זעקה. ולכן, נשמע לי לגיטימי בהחלט להתעצבן מזה שמישהי יושבת בסטאנפורד וכותבת על הישראליות שלי.

זאת שלא מפסיקה לפרסם את עצמה על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן. רק שבנגוד למאיה ערד וג.א.רותם לא זוכה לשום תשומת לב.

רם אורן, המו"ל של "חמסין" כבר שכח שהספר יצא. ואני חושב שהמחברת ג"כ הופתעה לטובה מההצלחה. אז זה מה שיש להם בראש - לבזבז את הזמן שלהם כאן. איכפת לי כמו מהשלג האחרון בסטנפורד איפה מאיה ארד כתבה ועל מה. הספר שווה נסיון ולו בגלל הז'אנר השכוח של פואמה מחורזת.

ל- 45-46 ערד כותבים ככה: ערד. בשום אופן לא ארד. סתם, כדאי לדעת. יוסי (43) חביבי, אל תיקח ללב. יש פה כמה מרירים שלא באשמתם. טבע נאחס שכזה. בטח בגן, הילדים נהגו להתנכל להם, ויש לשער שבצדק. על כן עתה הם עולבים באחרים. ישראלי (41), אני חייבת לך תגובה. פשוט מוכרחה לרוץ עכשו, כי יש לילדה תור לרופא שיניים.

מיהו "טרול" אסביר בהמשך. אבל ראשית לעצם העניין: האם באמת את מאמינה שיש ישראליות שהיא כולה שלך? האם הזכות לכתוב על תקופת חיים ניטלת כמו זכות הבחירה בקלפי, עם המעבר למקום אחר? או שמא, כשהן במיטבן, הכתיבה האוניברסלית היא לוקאלית והלוקאלית היא אוניברסלית? כך או כך, על הישראליות שלך רק את יכולה לכתוב וזאת בשתי דרכים לפחות: בכתיבת ספרות, או בקריאת ספרות. כי קריאה היא מעשה יצירה אף היא. אם אכן קראת ספר והרגשת שהוא מספר את הישראליות שלך - הרי שהספר עשה את שלו, פתח לך שערים אל עצמך, ראוי לתודה. ובמבט רחב יותר, על פי ההגיון הזה הרי שהפולנים צריכים לכעוס על סופרים ישראלים יוצאי פולין, והרומנים על כאלה שבאו לכאן מארצם וכן הלאה, לא כן? כלומר, התזה שאת מעלה בין השורות היא שכל אדם זכאי לכתוב ולהתייחס רק למה שקורה ומרשים בארץ שבה הוא מתגורר, ואף לא סנטימטר רחוק יותר. ראי, עבר זמנה של הראייה הקטנה. אפילו בארצות הברית שתרבותה אינסולרית (מלשון אי מוקף מים ומבודד), אפילו בה יש כיום רב תרבותיות שכוללת ומעריכה סופרים מארצות שונות שכותבים לא על ארצות הברית אלא מתוך "נופי הנפש" - מקורות היניקה הרוחנית שלהם. אולי על אמי טאן הסינים כועסים שכתבה על ארץ שאינה שלה, רק של הוריה, אבל אצלנו הלא יש דמוקרטיה מפוארת ופתיחות. לפחות היינו רוצים כך לראות את עצמנו. ובאשר ל"טרול" - הריהו אדם שנכנס למדור תגובות ולפורומים, יהיה נושאם אשר יהיה, ומנסה, גם לא פעם מצליח כשאין יד מרסנת, להטות את תשומת הלב של הנלבבים מן הדיון הענייני אל הלא ענייני, בלשון המעטה, והכל תחת כינויים מכינויים שונים ואף פעם לא בגילוי פנים ולב, אבל תמיד בלשון לא נקיה. יש כאן חוסר הגינות הן כלפי הקוראים, שמבקשים לשוחח על נושא הרשימה, והן כלפי כותב/ת הרשימה, שהשקיע/ה, בין בהתנדבות ובין תמורת שכר, הרבה זמן וכוחות נפש ומחשבה בעצם הכתיבה. העצה באינטרנט היא פשוט להתעלם ולא להתייחס לדברים. אלא שהטרולים המתוחכמים, שזמנם בידם, יוצרים לעצמם עשרות זהויות, גם מנהלים דיאלוג ביניהם, ומשאירים אדמה חרוכה. המצביע/ה על התופעה זוכה לברד אש וגפרית מפי הגבורה הנסתרה. אז הוסיפו נא לרשימה שערכתי בתגובה 43 את התגובות 45 ו-46 ורבות מאלה שעוד תבואנה ללא ספק כל עוד תופעת השימוש הזדוני בכינויים - שהולכת ומסולקת ממרחבי האינטרנט - תשרוד במקומותינו כסממן מופלא של הישראלי היפה. ובחזרה לענייננו: אם טרם הכרתם, המשוררת המרכזית נינה קסיאן, יהודיה שגלתה מרומניה לפני חמש עשרה שנים, חיה וכותבת בניו-יורק, וברומניה דווקא גאים ברומניותה, בין אם היא כותבת ברומנית ובין אם באנגלית. אלה "נופי הנפש" שלה. וכי לא אותם יש לכבד תמיד ובכל מקום? מהו האדם אם לא סך כל הזכרונות של רגעי חייו?

קורינה יקרה, הבאת סיפור עלילה מה-זה מורכב, וכבר השעה מאוחרת, צריך להשכיב את הילדים. ובכל זאת. מה לעשות שלהיות ישראלי-מהגר, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, זה לא כמו להיות אוסטרלי מהגר. תחשבי שדויד גרוסמן היה היום מהגר או עמוס עוז. תחושותי אינן מאפשרות לי לתת לסופרים אלה את המרחב הפרטי ולומר: אלה החיים הפרטיים שלהם. נורא קל להגיד שאני פרובינציאלית (מישהו יודע איפה זה קרית אונו? מישהו ראה פעם את המרכז המסחרי המצ'וקמק שלנו? מדובר בחוויה תרבותית כשלעצמה, משהו שאנחנו, המקומיים, קוראים לו "המוקטעה". כולם מוזמנים, לא תאמינו שיש דבר כזה). זה יהיה פשוט מדי לומר שאני מטשטשת בין ספרות למציאות. אני מדברת פה על איזושהו יוצא מן הכלל: אני איתנה בדעתי שסופרים ישראליים שחיים כעת בחו"ל ומספרים לי על פיגועים (ללא ספק רגע שיא מצמרר בספר של ערד)- מעוררים אצלי תחושה של הזדייפות. אני מקווה שאני מובנת לך.

דליה יקרה, אנחנו לא עוסקים בעלילות, ודאי לא תרתי משמע, אלא בדעות וברעיונות, שכדברייך, יונקות מעולם הרגש האישי. המלה פרובינציאלי לא נמצאת במלון שלי, כי יש בה מן השיפוט, בין אם עצמי ובין אם על ידי הזולת. אני מבינה את הרגשתך בנושא הגירה מן הארץ למקומות אחרים. אני מסכימה אתך שיהיה עצוב אם עמוס עוז או גרוסמן יעזבו את הארץ, כשם שעצוב על כל אדם שהולך מאיתנו. "פרידה היא מוות קטן". אז בשל כך הם יאבדו את הזכות להקרא סופרים ישראלים? ומה אם יזכו לאיזה נובל, האם גם אז לא תוחזר להם תעודת הזהות? באיזו גאווה יכריזו אז מכל פינה על "שלנו". ההיסטוריה של הספרות יודעת ומעולם לא שפטה סופרים שיצאו את מולדתם מתוך מחאה או חוסר נחת או יאוש נורא באשר לאוטנטיות של כאב הפיגוע - איך תוכלי להבחין בה כשאת לא מכירה בזכות להרגיש ישראלי, אלא אם כן אדם נמצא כאן פיזית? וכי אצלך, כמו אצל כולנו, הנפש לא נצורה אף פעם במוקטעה של געגועים? המשורר האנגלי קולרידג' הגדיר את הכוח המדמה של הקריאה כבחירה לשים סייג לחשדנות - תרגום חופשי שלי למשפט הנפלא: willing suspense of disbelief." שווה ניסוי.

זה מה שאומרים נמרוד, ישראל וישראלה ומר הייד גם - על נשוא הרשימה הזאת פה של אריאנה מלמד: "רוצים ספר ישראלי טוב המתרחש בשנות ה-90? "חמסין וציפורים משוגעות של אביגור רותם." "אגב, חמסין באמת ספר מקור ישראלי מאד וטוב מאד." "חמסין? לא הבנת את הספר המצויין הזה., "כנראה פיקששת את האמפטיה וההומור הדק ששזור בחמסין... התוצאה הסופית היא רומן מופתי." "איש ממוצע כמוני, שנהנה מאד מחמסין..." "אני אישית מסכים עם כל מי שממליץ כאן על חמסין." "ספר שלא עושה הנחות אבל עוד ידברו בו רבות בפורומים." "אבל תמיד אפשר להתנחם לקוות ולצפות בסבלנות שג.א. רותם תסיים עוד רומן." "קניתי את חמסין של אביגור רותם. מ'לשות - נראה יותר מרשים... גאון..." "חמסין החזיק אותי ער חצי לילה. דחילק, למה בחדר השינה היא כותבת, למה!? בסדר, בסדר, אני קם לשגע קצת את ציפורי הלילה בפורומים, מ'לשות..."

האם קראת את ספרה החדש של מאיה ערד? האם קראת את 'חמסין'? והכי חשוב - אם זה כל כך נראה לך לא במקום, תראי מה עשית - המשכת את הפרסומת שאת כל כך מתרגזת ממנה.

מה שנקרא יחי הצניעות. על מדף אחד עם רחל המשוררת.

ישראלי יקר (זה מתגובה 41), הבטחתי תגובה והריני עומדת בדיבורי. למקרא דבריך, חשקה נפשי ללכת לעלעל בכמה תאורים ב"חמסין", להזכר. דא עקא, שכנראה מסרתי את הספר, ברגע של חולשה, לאחד מן הידידים. עכשו אין לי במה לעלעל ולא אוכל להשתתף בהתפעמותך מן הציפורים. מה חבל. לעצם העניין: המפגש עם האמא כל כך הדהים אותי, שהוא נחרת בזכרוני חזק יותר מכל הציפורים ומכל החמסינים גם יחד. וחלילה, איני באה לזלזל בתאוריה הנפלאים של אביגורותם. עוד דבר שאזכור גם בעוד מאתיים שנה, זו האכזבה העצומה של המספרת מחברת-הילדות שלה, שלפגישה עימה היא מתכוננת איזה חצי רומן. בלתי-בלתי נשכח.

קראתי בהתעמקות את הספר של ערד. לא הבנתי את העניין עם היהודיות והישראליות. אם מישהו רוצה להסביר, אני אשמח.

נכון מאכזב אבל אמיתי הספור עם אורה של 'חמסין'? גם לי היתה אחת בכיתה שהיתה הכי סקסית (בגיל 14 כבר היו לה כרומוסומים להשתבח) וחכמה שהלכה למגמה הראליסטית. ומה יצא ממנה? מורה לחשבון עם חמישה ילדים. והחברה הכי טובה שלה, יותר יפה אבל הרבה פחות מבריקה שהיום היא איזה מנהלת גדולה של מוסד ציבורי. והמפגש עם האמא - הזכיר לי את הסיפורים של אורי אורלב ושל שיץ על המפגש שלהם עם האמהות שלהם אחרי שהופרדו בשואה. כל תאור אחר של המפגש של לויה עם האמא היה טלנובלה.

הענייני, שעשוי לענות לשאלתך: http://www.notes.co.il/corinna/3389.asp

באמת, אני הייתי מה-זה הרוסה מהסיפור על המפגש עם אורה.אין מילים. אני כל כך שמחה שאתה מבין אותי. הייתי בטוחה שאביגורותם תביא לנו אותה לפחות באיזו מעידה סנטימנטלית, משהו קטן, איזה זיק של הזכרות משותפת של שתי החברות במה שהיה פעם, אבל התאור של שערה המקליש של אורה, והיותה אשה קשת-יום, לא הותירו ספק- לסופרת יש עצבים חזקים. כל זה גמר עלי. שלושה ימים לא יכולתי לדבר עם אף חברה, כי הבנתי שהחברות, רחמנא לצלן, עלולה לחלוף ממש כמו הנעורים (שים לב לפואטיקה). גם המפגש עם האמא מגלה לנו שלאביגורותם יש שליטה עצמית יוצאת דופן. לו אני במקומה, הייתי מביאה אותה בהשתפכויות חבל על הזמן. מזל, מזל גדול שלא אני כתבתי את הספר. כתוב לנו עוד, אתה משעשע.