סייד כותב מעולה. מחכה לקרוא את ספרו.

תארו לכם שיום אחד אתם מתעוררים בבוקר, והשכנים שלכם ממול הם זוג צעיר, ישראלי , היא יהודיה הוא ערבי, הם בני עשרים מקסימום ויש להם תינוקת. אבל הם לא נחמדים ומנומסים, הם שומעים מוסיקה ערבית עם הדלת פתוחה, הם זורקים לכלוך סתם כך, והם מקללים אחד השני בחדר מדרגות בשש בבוקר.נחמד כל כך הדו קיום הזה, הא?

ספרות מגוייסת תמיד היתהף בעיקר בקרב תנועות השמאל. זה לא חדש, ואני ממש לא מתרגש מעוד חומר תעמולה, שמוגש הפעם כספר. כנראה שאין בארצנו ולו סופר אחד שמסוגל להוציא ספר ראוי לשמו, וכולם יושבים בביצה הטובענית של "תיאור הכיבוש בעיני האמא הפלסטינית" או "הכאב שניבט מעיני הילדים שעמדו במחסום". תמשיכו לייצר את השטויות האלה, אם אתם רוצים, אף אחד לא מתכוון לקנות אותם.

אני גר בבית משותף, והשכנים שלי - יותר מאחד מהם - מתנהגים בדיוק ככה. עולים חדשים, ותיקים, אשכנזים, מרוקאים - יו ניימ איט. תביט במראה, יש סיכוי טוב שאתה נראה בדיוק כמוהם.

במקרה זה הם שמעו מוזיקה מזרחית עם דלת פתוחה, צרחות של מריבות וכל השאר. והיתה לי שכנה זקנה שטיגנה חצילים כל יום חמישי בין 3-5 בבוקר. השאלה היא לא דת/עדת האדם אלא התנהגותו וחינוכו.

של סרמאגו. תקראו. קשוע מנהל אתו דיאלוג, בעצם.

שאתם נוסעים לביקור משפחתי באיזה ערב, בלב הארץ שלכם, בכביש לאורך החוף נגיד. דמיינו שקוראים לכם בכור ז'אן, ושבלוק שנזרק מגשר אל מכוניתכם מנפץ את החלון הקדמי והורג אתכם. סתם ככה. כי אתם יהודים. דמיינתם? לא קשה, כי זה כבר קרה. דוגמה אחת מרבות.

עדין לא קראתי את הספר הזה. אבל לפי הכתבה זה מזכיר את הדרך לעין חרוד של קינן. ספר מומלץ

אם באזובים נפלה שלהבת... מה אתה רוצה להגיד, שרע לך עם השכנים שלך? ובבית שכולם מאותה עדה או מוצא אז כן שקט? (אולי בבית הקברות)

ובכן 3 וגם ל 5 , אני מעיר מעורבת, לידי שכנים ערבים, לא היתי מחליפה אותם בטח לא ב - 3 . לעומת זאת השכנה הצמודה אלי מדליקה כל לילי החל מהשעה 12 ואילך רדיו בקולי קולות מוזיקה ערבית, וכאשר מעירים לה היא טוענת שזאת השעה היחידה שיש לה זמן להקשיב.

בתוכנית "ספרים רבותי ספרים" ציפי גון גרוס שאלה אותו - "נניח שהיית שר לענייני ערבים במדינת ישראל, מה היית עושה?" והוא כמעט בלע את הלשון, ובסוף יצא לו משהו כמו "הייתי מבטל את הגזענות במדינה". מה שמוכיח שאין כאן עומק מחשבה או משנה סדורה, אלא רק בכיינות לשמה.

נמאס כבר לקרא את הגיגיו של קשוע אודות שתיינותו עישונו והתמכרויותיו. השמאלנים יחגגו.אך אני אומר לכם יצירותיו מאוסות ויצאו מהאף.

למה שלא תשאל את תושבי המיצפים בגוש שגב, מה היתה הרגשתם כאשר ערביי הסביבה עלו על ישוביהם באותו יום של תחילת האנתיפדה. כאן כבר לא מדובר על מוזיקה ערבית וצעקות בחדר המדרגות. אבל חבל על הזמן. אתה לא תבין. ההכרה וההבנה יבואו עליך רק כאשר תהיה בתוך אותו הים שהערבים אהוביך מיעדים אליו את כולנו.

העלילה בתור סיפור בדיוני נשמעת לי מעניינת - רק חבל שהסיפור מאוד קרוב למציאות ולתחושות של הערבים אזרחי מדינת ישראל. אולי באמצעות ספר זה, היהודים אזרחי המדינה יבינו עם איזה פחדים ערביי ישראל חיים.

מעוניינים בשוויון זכויות בלי חובות שירות וכדומה. כמובן להמשך בניה לא חוקית ואי תשלום מס. אך עם התלונות יש להמשיך. תנו אחד שיגדיר את רצון עצמו או הכלל.

מה שיפה בסגנון של סייד קשוע זאת דרך הכתיבה שלו - סייד מתאר בצורה הומוריסטית ולפעמים צינית מציאות יומיומית לא קלה של מיעוט ערבי שחיי במדינה יהודית. סייד הוא אחרון הבכיינים - עובדה שהוא הגיע לאן הגיע וזאת בזכות הכתיבה שלו. דרך אגב לכל המתעניינים בשתיה של סייד - סייד אינו שתיין ולא אלכוהוליסט, הוא אפילו רחוק מלהיות כזה - תאמינו לי שהוא משתכר משני בקבוקי בירה.

אני מקווה שספר זה יזכיר לרב היהודי שישנם כמליון פלסטינים תושבי ישראל שסובלים מיחס גזעני ומתנשא מצד המדינה!! הגיע הזמן להתגייס ולתמוך במאבקם של המיעוט הערבי לפני שהעניינים יגיעו לשאים שלא ניתן לשלוט בהם!!!!סייד אתה כשרון אמיתיבהצלחה !

כל כך עצוב לקרוא את התגובות כאן. אין שום התייחסות עניינית לספר, רק לכותבו. הציבור היהודי הישראלי לא מסוגל בכלל להכיל שום חוויה של מי שאינו שייך לקולקטיב. והרוב יודעים רק לשנוא ולקלל. אחלא עתיד צפוי לנו כאן...

אני גאה בסייד. הוא לא רק חבר טוב, גם סופר מצויין. על העיוורון שלנו, הספרותי, הפוליטי, האנושי - עוד נשלם כולנו (וכבר משלמים) את המחיר. אני יודע שסייד בכלל לא קורא את התגובות האלה על ספרו, על הביקורת, על ביקורת הביקורת... מזל. הוא עושה בשכל. סייד, חבר יקר שלי, אני מאחל לכולנו שיום אחד נהיה בני-אדם. אוהב, עמית.

רק הפרדת כוחות, החלפת שטחים והחלפת אוכלוסין כמו שהסופר סייע קשוע מתאר בספרו "ויהי בוקר", הם הדרכים לשלום בין שני הבני דודים שלא מסתדרים ביחד. כל הכבוד סייד קשוע. חזק ואמץ.

הספר בהחלט השאיר משקעים. גמרתי לקרוא לפני יומיים. בתחילה נהניתי, במיוחד מהסיום המפתיע. עכשיו אני כועסת! הספר מתאר את צה"ל כצבא נאצי לחלוטין. כאשר צה"ל מכתר את הכפר והערבים שולחים את הפלסטינים קדימה עם דגל לבן (ואחד מהם בתחתונים בלבד לגופו) מדוע צה"ל יורה בהם מיד?! לא יותר הגיוני שיזהיר אותם קודם "מי שיצא יהרג מיד"? מה קרה? שכחו את המגפונים בבית? אילו היה קשוע משרת בצה"ל (או אפילו מתנדב למש"ז) היה יודע שיש הוראות פתיחה באש. מזהירים לפני שיורים. אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שקשוע כתב זאת בכוונה להשחיר פניה של המדינה היהודית. אולי בכל זאת חבל שלא היגר לברלין.