מתי א.ב. או גרוסמן כתבו משהו טוב?

כבר אמרו חז"ל - שונא מתנות יחיה. (הם ממילא לא משקפים שום דבר אמיתי, פרסים מכל סוג ומכל קטגוריה, אגב).

שכולנו שבויים בשטיפת המוח בשמות המככבים ברשימות רבי המכר.

לעיתים דווקא בהוצאות הפחות נחשבות אפשר למצוא משהו מעניין, פשוט ומשכיל שנדחה מפאת אלמוניות המחבר.

הדרך אל החתולים מעולה.

מס' 24, כדאי מאוד שקימחי תלמד ממך פרוזה מזוככת מהי.

אישה מדהימה וחזקה, שחודרת בכתיבתה אל עומק הנשיות ומחפשת כל פרט וסממן במיגדר הנשי-גברי. כותבת נהדר, לדעתי, ואני מקווה שהספר הזה יהיה נהדר כמו השניים הקודמים. וכולכם צריכים לקרוא קצת יותר מפיסקה אחת...

בנוסף על "בדרך אל החתולים" שהוא ספר מצוין, קנז גם כתב לפני כן את אחד מספרי החניכה הטובים ביותר בספרות הישראלית המתחדשת. אני מתכוון ל"התגנבות יחידים" ספר זה יחד עם "זכרון דברים" של שבתאי "עת הזמיר" של באר ו"חמסין וציפורים" של ג.א.רותם הם ארבעה קאנונים ישראלים. אבל מתי גרוסמן או א.ב.כתבו משהו שהולם את הציפיות מהם? א.ב. מדרדר מאז "מולכו" וגרוסמן מאז "ספר הדקדוק". שניהם ספרים נהדרים.

קמחי תהיה רב-מכר בטוח. כ"כ הרבה סקס, וביזאריות זה מתכון לרב מכר. למי מהמוזכרים כאן כיוונת? רב-מכר הוא לא קנה מידה לאיכות. אבל הוא לא לא-קנה מידה לאיכות.

או שתאורי סקס בנאליים מותרים רק למי שמתקשט בנוצות של "סופרת פרוזה" שמפרסמת ב"הוצאת איכות"?

אני מסכימה בהחלט שאהרון שבתאי לא פחות נפלא מקנז. בעניין חיים באר, אישית העדפתי דווקא את "חבלים". אבל אביגור-רותם? מצטערת, מלבד עושר לשוני לא התפעלתי ממנה בכלל. ואני עדיין לא מבינה איך אפשר שלא להכיר בניפלאותם של גרוסמן ("ספר הדיקדוק הפנימי") ושל א.ב. יהושע ("מר מאני", "מולכו". את החדש עוד לא קראתי). בכל אופן, אני חושבת שזה די ברור שאלונה קימחי לא שייכת לקבוצה הזו. ולא בגלל שהיא כביכול פרועה, אכזרית, מינית וכו'. היא פשוט לא סופרת טובה.

"ספר הדקדוק הפנימי" מצוין אחריו גרוסמן לא כתב שום רומן ראוי. אולי ספרי נוער ועוד נובלה הזויה. "מולכו" טוב מאוד. גם לפניו א.ב. כתב ספרים טובים. אחריו? מדרדר והולך. "עת הזמיר" - ספר עם חזון. מצוין. ב"חבלים" תאוות הרכילות של באר חיבלה בספר. ג. אביגור-רותם? אני והפרופסורים לספרות שקד, שוורץ והולצמן ומבקרי הספרות מקיר לקיר ואין ספור קוראים - חושבים שונה ממך. אבל נכון שלהשוות את השמות הנ"ל עם קמחי זה מופרך לחלוטין.

הפיסקאות הראשונות בסדר, אך מה היא רוצה אח"כ? די די.

שאין שם יכולת בניית רומאן בכלל וגם לא נובלה או סיפור, כי יש כשמונה התחלות ללא המשכים וללא אמצע וסוף. זה תרגול בהתחלות כתיבה. אבל מסתבר שרוב האנשים פשוט לא רואים דברים כאלה וזה לא מפריע להם ליהנות, אולי כמין תגובה על המציאות המעוותת, הם לא מחפשים אמנות טובה, אלא משהו חלקי ולא עשוי, עם הבעיה החמורה בספר חמסין וצפרים, של ציניות כלפי הדמויות , כנסיון לתת לכתיבה עדכניות כאילו.

אני חושבת ש"חמסין" ספר מצוין. ואני לא מבינה למה בכתבה על נמר מנייר, מתווכחים על יהלומים.

"העיקר שיאייתו את שמי נכון". "חמסין" הפך לנ"צ, אמת מידה. שנים אחרי שיצא והוא עוד מעורר יצרים, בכתבות ספרות על כותרים אחרים (ונחותים ממנו).

איך לך שתי תכונות שנמזגות לכדי מפלצת כרוע וטמטום בכפיפה אחת - מהסוג שמאפיין את רוב המגיבים כאן. קראתי את הספר כולו ומדובר ביצירת מופת שמאפילה בסיבוב על הספרות שחילצו כל בני דורה של קמחי גם יחד.

איינשטיין קובע שאלונה קמחי לוקחת בסבוב רק את עצמה. סופרת בינונית בלי כל יחוד ועומק.

כי גיליתי שהספר כשמו כן הוא. המרחק בינו לבין ספרות טובה הוא כמו המרחק בין מועדון חשפנות לבין תיאטרון קלסי.

הרבה זמן לא קראתי ספר ככ נוגע ללב ומרתק. כתיבה עשירה, משלבת את הגרוטסקי עם המעודן והרגיש. נקשרתי לדמויות האנושיות והמעוררות חמלה. זרקור הנשלח לאפל המנוכר והמנותק והכמיהה הגדולה לאהבה. פשוט יפהפה.

אני קוראת את לילי לה טיגרס עכשיו, ולכן עניין אותי לקרא תגובות של אנשים שקראו את הספר.האמת קצת הופתעתי, מסתבר שהרבה אנשים לא אהבו את הספר. אני רק מחכה כל היום שיגיע הרגע בו אוכל להתפנות מעיסוקי ואקח לידי את הספר הזה. אני מאד מאד מתרשמת מאלונה קמחי, מהאינטליגנציה שלה, מהידע הרב ומהכשרון שלדעתי כלל אינו מוטל בספק. הלואי עלי כשרון כתיבה כזה, דמיון ויצירתיות כמו של אלונה קמחי. אני רק יכולה להגיד בשתי מלים:יישר כח!!! (וקראתי הרבה מאד ספרים בימי חיי) ענת

ולו רק בגלל כל התגובות שהספר הזה מניב - ברור שאין זה ספר רגיל (אז א.ב י. כתב עוד ספר . נקרא ,נפהק ונמשיך הלאה...) - לא יצירת מופת , אבל יצירה נשית חושפת , מנסה להיות ישרה עם עצמה ואיתנו. ומענינת. זה לא מעט.

מסכים עם 5 ו- 45 על "חמסין וציפורים" - ספר מלא ציפורים, עם סינר ובלי סינר, עם ציצית ומניפה, טרחניות מציצות ומדלגות מענף לענף, מנקרות פה ושם, אבל שכחו את "ציפור הנפש". ספר בינוני מלוקק ארכני ומייגע, נראה לפעמים כמו עבודה סמינריונית של "התלמיד הטוב" אחד שיודע מה "המצרכים" שצריכים לאכלס סלט-פרות מהסוג הזה; שואה וארכיאולוגיה, כנעניות ופרופסורות, קוסמופולטיות מרובבת בחלוציות, בקיצור שואה אקולוגית.. פרופ' גרשון שקד עטר אותו כמובן בכל השבחים ואמר שהיה לוקח אותו לאי בודד כאחד מעשרה ספרים נבחרים. מעניין להציץ בתרמילו – האם היינו מוצאים שם למשל את הפרוש הנפלא של "אור החיים הקדוש" על התורה.

ספר נפלא, הנשף הגדול בדירה 50. אלונה קמחי מנצחת על הנשף נפש כוולנד המשוגע, אלונה תודה, קשת.

היום סיימתי את ספרה של אלונה קמחי- לילי לה טיגרס. אין ספק שכתיבתה של קמחי מקורית מאוד, אך בניגוד לספריה הקודמים, זו כתיבה טכנית עד כאב. השפה הגבוהה מתישה ומעניינת במקביל, הדמויות מרתקות ומבחילות גם יחד. מכל הקונטרדיקציה הזו לא הצלחתי להחליט אם אהבתי או לו. לכל מי שמחפש ספר שינעים את זמנו- אני לא ממליצה על לילי לה טיגרס, אך מי שמאמין שספרות הנה אומנות ואומנות טובה מטרתה לזעזע ולווא דווקא להנעים את זמננו- שינסה!!!!

אני שיננית ומאוד נחמדומעניין שהחלטת לכתוב על שיננית כגבורת הספר, אני סגנית יו"ר אגודת השינניות ובתוך הספר את מעלה את בעיותינו כשינניות אשמח מאוד לשוחח עימך ,ויש לי עוד כמה רעיונות שחשבנו עליהם בועד... יש לך את הדואל שלי , את יכולה להיכנס לאתר שלנו דרך E-DENT אגודת השינניות הישראלית תודה להת' דלית ארמוזה