סיפור יפה, אך ניכרות בו השפעות לא מעטות של סופרות אחרות, וחסר בו, לטעמי מעט הומור, אירוניה, תבלין שחזק אותו אף יותר.

אילו סופרות אחרות כותבות כך, לדעתך? אני מוצא שיש כאן קול די ייחודי. הסיפור לא רק יפה, אלא גם מקורי. ובאשר לתבלינים - סברתי שדווקא יש בסיפור הזה לא מעט חריפות.

ב- Time Out השבוע יש ראיון קצר (ומפרגן) עם אפרת דנון. כולל תמונה. אפרת מתבררת שם כאדם ענוו ביותר. האמת, הראיון קצר מדי מכדי לתת מושג ממשי כלשהו עליה. סקרנותי טרם באה על סיפוקה.

הרבה שנים שאני לא חי בארץ. כשאני קורא כזה סיפור אני מופתע לגלות שדברים טובים עוד נכתבים במקום מוכה הגורל הזה. כנות זו תכונה די נדירה (אפילו אצל הגויים) ונראה שלכותבת יש ממנה במידות גדושות.

זה עתה קראתי את הראיון עמך ב"ידיעות אחרונות", והזדהיתי עד מאוד. אמרת דברי טעם כנים וחזקים, שהולמים היטב את כתיבתך הספרותית.

כמה התרגשתי. כמה התפעמתי. אמיתי ונוגע ללב. שמחה שמישהו כותב כך , בספרות מקומית כה מטופשת וחקיינית. אביבה ז.

תקראו את הספר כולו - זה יעשה לכם חשק לבכות. האמת כואבת, הכתיבה מרתקת, כשרון ענק, אין ספק.

יוצא דופן באמינותו. אני לא מבינה איך בכלל אפשר לטעון שזהו "סיפור בלהות מופרך" (תגובה 39). אילו יכול היה המגיב לבסס את קביעתו הנחרצת, ודאי היה מוסיף לכותרתו המשמיצנית גם איזשהו תוכן... בכל אופן, מזמן לא נתקלתי בסופר צעיר שכתיבתו הספרותית כה ממשית, ייחודית ולא-חקיינית. עוד נשמע על אפרת דנון.

בזה. במיוחד בתקופה שלנו שבה אבדה מסוגלות להכיר באמנות טובה לעומת נמוכה ממנה, והתעמולה הטלויזיונית הקבועה "למען" החלכאים למטרת הרס הנורמות והמקום התרבותי המרכזי , למען חיסול כוחה וחוסנה של החברה וגם של הפרט. אז מעמידים נושא כזה במרכז. זה נראה מאוד הומאני, אבל זו הליכה בתלם של משטר חברות הענק (והטלויזיה) וזו אמנות מוגבלת, כפי שהוא דורש לאינטרסיו.