בדיקה מהירה בכמות הסייפים המשתתפים בכמעט כל תחרות עולמית וארצית בסגנונות השונים תגלה שדווקא הדקר הוא הסגנון הפופולרי ביותר. רומח הוא השני. לדוגמא: ברוב התחרויות הארציות ברומח ישנם כ40 משתתפים (לא זכורה לי תחרות של יותר מ50). לעומת זאת בתחרות ממוצעת בדקר ישנם 60-70 סייפים, כאשר זכורה לי תחרות משנה שעברה שבה השתתפו 86 סייפים. פשוט רציתי להביא דברים על תיקונם. פרט לזה- כתבה מעניינת ביותר.

אני מעוניין בפרטים על התאחדות הסייף הישראלית, במידה וידוע לך שלח לי מייל ל zager.gilad@idc.ac.il

שלום שמי גיל רענו ואני מסייף מגיל שמונה ויש לי מדליות וגביעים בנושא זה אני יודע בתחום הרבה מאוד ומישתתף בהפועל כפר סבא בסייף.

אכן 3 ענפים בספורט הסיוף. רומח, חרב ודקר. פשטותו של ענף הדקר ויזואלית ותקנונית היקנו לו לכל אורך ההיסטוריה את התפוצה הגדולה ביותר. בכל תחרות אליפות עולם מס' הספורטאים ומספר המדינות הנוטלות חלק בתחרויות הדקר גבוה הרבה יותר ממספר המשתתפים בענף הרומח ואח"כ בענף הדקר. כך גם בארץ מספר המשתתפים בדקר גבוה בין 50% ל 100% וכך גם בין הבנות. על תפוצתו של הענף תעיד העובדה כי במשחקים האולימפיים באתונה הוחלט שלא לקיים תחרות קבוצתית ברומח נשים עקב צמצום מספר המשתתפים באולימפיאדה. לפני כ 15 שנים היח' לספורט הישגי במכון וינגייט המליצה להביא ממומחה מגרמניה פרופ' ברט לשעבר ממזרח גרמניה אשר המליץ למדינת ישראל להתמקד ולפתח את ענף הרומח בכלל ורומח נשים בפרט עקב העדר תחרות גדולה בענף. לגבי המעצמות הגדולות איך אפשר בלי אימפריות כמו רוסיה וגרמניה אשר כוחן אינו פחות מזה של האיטלקים והצרפתים. הכוח העולה בסיוף העולמי אשר הוכח באליפויות העולם לנוער וכעת באולימפיאדת אתונה ארה"ב. אשמח להעמיד לרשותכם כל מידע נחוץ בלי להשתחצן אני רואה עצמי אנציקלופדיה על הסיוף בישראל ובעולם מה גם שאני נושא על גבי תארי אלוף ישראל משנת 1972 לראשונה ועד 1990 גם עד אז ומאז הנני מאמנם של אלופים רבים שרלי אופלגר 052-3334474 נ.ב. אכן יש משהו בדומיננטיות של אנשי הרומח בתוך הסיוף. מהיותו של סגנון זה לא מוחלט בהליך השיפוט וברור, הספורטאים מפתחים או לחילופין בתהליך הברירה הטבעית מי שאינם אגרסיביים ויכולת הפעלת לחץ על השופטים, נושרים. אופיים הנרכש או המולד נותר עימם בחיי היומיום גם לאחר פרישתם. אנשים אלו יותר דומיננטיים, יותר אסרטיביים ומוחצנים ביחסם לסביבה.

HISTORIQUE DE L’ESCRIME A l'origine sport de combat, l'escrime était pratiquée bien avant la naissance du Christ. Le temple de Madinet-Habu, près de Louxor, en Egypte, comporte des gravures en relief représentant des escrimeurs au combat remontant à environ 1190 avant JC. De nombreuses autres civilisations anciennes, telles que la Chine, le Japon, la Perse, Babylone et la Grèce ont pratiqué les jeux d'épée comme entraînement au combat. Les débuts de l'escrime en tant que sport remontent au XIVe ou au XVe siècle, et l'Italie comme l'Allemagne en revendiquent toutes deux l'origine. Les maîtres d'escrime allemands ont organisé les premières guildes au XVe siècle, parmi lesquelles le Marxbruder de Francfort en 1480. En 1570, Henri Saint-Didier de France a donné un nom aux principaux mouvements d'escrime et l'essentiel de cette nomenclature est demeurée. Du XVIe au XVIIIe siècle, les combats à l'épée et les duels étaient fort répandus. Les participants à ces duels utilisaient divers armes, telles que des glaives, des bâtons et des sabres, et les combats pouvaient être sanglants, voire fatals Au XVIIe siècle, trois innovations ont popularisé ce sport. La première est le développement d'une arme d'entraînement légère au bout aplati, évasé et rembourré afin de réduire les risques de blessures. Cette arme a par la suite été appelée fleuret. La deuxième amélioration a été la mise en place d'un ensemble de règles qui limitaient la cible à certaines parties du corps. Enfin, la dernière innovation a été l'adoption du masque au grillage très serré afin de protéger le visage et de rendre l'escrime moins dangereuse. HISTOIRE OLYMPIQUE L'escrime est l'un des rares sports à avoir admis des professionnels avant les années 1980. En fait, les règles olympiques d'origine, écrites par le Baron Pierre de Coubertin (deuxième Président du Comité International Olympique), établissaient spécifiquement que les escrimeurs professionnels, appelés maîtres, pouvaient participer aux compétitions. Des épreuves pour maîtres eurent donc lieu au fleuret en 1896 et en 1900. Les maîtres ont également concouru lors d'épreuves d'épée et de sabre aux Jeux Olympiques de 1900 et à ceux intercalés en 1906. L'escrime a été sport olympique pour la première fois en 1896 et constitue l'un des rares sports à toujours avoir figuré au programme olympique. L'escrime féminine est apparu pour la première fois aux Jeux Olympiques de 1924. Aujourd'hui, les hommes s'affrontent en épreuves individuelles et par équipe avec trois types d’armes : le fleuret, l'épée et le sabre. Les femmes s'opposent également lors d'épreuves individuelles et par équipe, au fleuret et à l'épée. Les épreuves féminines d'épée figurent au programme olympique depuis les Jeux Olympiques d'Atlanta, en 1996. Les épreuves de sabre féminin ont été admises par le Congrès de la FIE en 2001, et le sabre féminin individuel figurera au programme olympique de 2004.

שלשת הסגנונות בסיוף המודרני הם אכן:רומח, חרב ודקר. בהסטוריה ענף הרומח לא הייה קיים כי עם החרב והדקר אשר היוו את הבסיס לדו קרב. ברבות השנים הכינו כלי קל יותר לאימוני סייפי הדקר וזה נקרא רומח. עם כניסתו של הספורט למתכונת האולימפית הצליחו להשחיל את שלשת הסגנונות לתכנית. הענף הפופולארי מבין השלשה והנפוץ ביותר בארץ ובעולם הנו הדקר. אחריו ענף הרומח ולבסוף החרב. סיבה נוספת למדרג הפופולאריות הנו גם האוביקטיביות בשיפוט. הדקר הנו הקל ביותר להבנה ולשיפוט אחריו הרומח ולבסוף החרב. לעיתים מאוד קרובות החלטות השופטים נתונות במחלוקת בענפי הרומח והחרב.

קריסטיאן דוריולה הוא סייף לא סייפת

אני מסייף בקרית אליעזר בחיפה ומתעניין מאד בסייף.

לא כוראים לדקירה טושה (מניסיון המדריך שלי קורא לזה טוש) וזה גם כתוב באינטרנט שככה כוראים לזה!!