כאנלוגיה להבדל בין סיפור קצר לרומן, אפשר לומר שסיפור קצר מוצלח משול לבמבה, ורומן מוצלח משול לארוחה קיסרית בת 12 מנות. זה נכון שקשה לייצר חטיף מוצלח, אבל לייצר ארוחה שלמה זה הרבה יותר מסובך. אתגר קרת - לתשומת ליבך.

כמו שולמית הראבן, למשל. בדר"כ ספור קצר הוא מתאבן לסופרים מתחילים לפני שהם מעזים לרוץ ריצה ארוכה. אבל, תקראו את הקצרים של קפקא וברונו שולץ- תראו גם בשביל ספרינטים צריך כשרון.

היתר לסיפור הקצר. בדרך כלל לסופר פשוט אין אורך נשימה לרומן. אבל העיקר שיש תאוריות.

סיפורים. וכל סיפור כשסיימתי לקרוא, הייתה לי הרגשה כאילו קטעו את הספר באמצע. מאז אני מקפידה לקרוא ספר שלם ולא קובץ סיפורים.

שמתי לב לתופעה מעניינת: ככל שהאיכות של הכתבה עולה, או של נשוא הכתבה - מספר התגובות יורד בהתאם!! אפס תגובות כאן, זה הסימן הכי טוב לכתבת איכות! למה, לא מגיעות לשולמית הראבן ז'ל איזה מאה תגובות לפחות? מדד התגובות בערוץ הזה הוא בושה לקורא הישראלי!

זה עתה קראתי ספר סיפורים קצרים בשם הכובע של הרצל מאת ז'אן-לוק רוזייר (מתורגם מצרפתית), ושם כאשר קוראים את הסיפורים הקצרים ברצף מקבלים תמונה שלמה. אלה לא סיפורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אלא כמו חלקים בפאזל. יוצא מהכלל. וגם מצחיק.

לפעמים כשהכתבה מוצלחת וקולעת - פשוט אין מה להגיד.

הרשימה עצמה- היא העדות לתוכנה.

כמקובל באינטר. כ"כ לא רציני. גם חוששני שהסופרת שכתבה את המאמר הקצר, לא עמדה בקריטריונים שהציבה כאן.

אני הסכמתי עם חלק מהדברים ואני גם מאוד אוהבת סיפורים קצרים, אבל אני עדיין חושבת שנובלה יותר נוגעת. כשאתה קורא סיפור קצת אתה קורא ואפילו אם הוא ממש עניין אותך הוא בסוף נגמר ונשכח מהר יותר מאשר אדם שקרא נובלה, כי נובלה חודרת עמוק יותר, יש לך יותר הזדמנויות להכיר את הדמויות בקצב שלך והכל יותר נינוח. בנוסף, בסיפור קצר לכותב יש בעיה בכך שהוא בעצמו אורח בסיפור שלו, ההכרות שלו עם הדמויות קצרה מאוד, גם אם הוא נמשך כ-5 שנים, הכל מצומצם ורץ, והכותב לא מספיק להכיר את הסיפור שלו ממש לעומק ולהראות אותו מכמה נקודות ולחדור עמוק לתוכו. בנובלה הכל יותר זורם לדעתי. שניהם אתגרים, כל אחד בדרכו שלו.