סוניס ידוע בתרגומו העברי לרומן "לוז'ין" של ולדימיר נבוקוב, ובתרגומי השירה שלו. רבים מאלה - וכן שירתו המקורית - ניתן למצוא באתרו http://www.livejournal.com/~antinous

קראתי את כל התשבחות ודברי ההלל, קראתי קטעים מ"עיר זרה" וגם את הקטעים שכאן, וצר לי, אני לא מצליחה להתחיל לראות את היופי שבזה, אף על פי שאני אשת ספרות ועוסקת בספרות. חריזה ומשקל לא בהכרח תורמים. לעתים הם מסרבלים, מפחלצים, אפילו ממיתים. אני לא מבינה איזה קשר מועיל נוצר בין התוכן העלילתי לבין צורת המסירה (החרוזים והמשקל). מבחינתי, לא נוצר כאן שום חיבור, שום יופי. אני בטוחה שהמחברת היא מוכשרת ובעלת ידע רחב. רק נדמה לי שהיא כובלת את עצמה לצורה עקרה ולפיכך משחיתה את כישרונה לריק. הייתי שמחה להתפעל. אבל אני לא מתפעלת.

מקום אחר ועיר זרה ספר מקסים נהנתי לקרוא. השליטה בשפה מדהימה.

ללא החרוזים זה נשמע די ילדותי. יחד עם החרוזים נשמע משעשע. תרגיל יפה שנותן עונג לרגע. שזה משהו. אבל לא להתבלבל , שום דבר משמעותי.

ידעתי שמתוך המדבר הבלתי ברור וחסר הפשר של השירה המודרנית, ינבע מעיין של מים חיים שירווה את צמאונו של כל חובב שירה אמיתית. בתור מתרגם של שירה רוסית קלאסית אני מאושר לראות שיש מישהי כשרונית הנושאת בגאווה את לפיד החריזה והמשקל.

תגיע לגדולות. אבל לכאלה נצורות, גם אני לא פיללתי. מה הדבר הבא? אני יודע, הצגת מגזרות נייר של עקרות בית במוזיאון ישראל.

כל החריזה הזו מנג'סת ומסיטה את תשומת הלב מהעלילה. חוץ מזה שנראה כאילו היא מנסה בכוח לסחוט את הלימון עד סופו. מעניין מתי יפול לה האסימון

ועם זאת היסוד הטרחני הולך ומשתלט.

סידור יעיל ונוח - נוח מנוקד כמו ההוא מהתיבה. ויש עוד פנינים כאלו.

גם המחזה כמו שנראה וגם 'מקום אחר' מאוד מעניינים, רעננים ומציגים דרך חדשה לבחון באמצעות העברית סוגיות שנדמה היה שכבר נפתרו.

אני לא מאמין שיש מי שמתלהב מזה. זה נורא, חסר כל חן ואנכרוניסטי לגמרי , במובן הגרוע ביותר (יש פה נימה כללית וביטויים שלא נשמעו בישראל אולי 22 שנה [וטוב שכך: "זה עולמי"???"], ככה זה כשצריך לחרוז בכל מחיר). יצירה מאולצת ותפלה. לא הייתי טורח להגיב לולא ה"קונצנזוס" התמוה סביב המשוררת. ובאמת שאין לי שום חשבונות אישיים, או אינטרסים בעניין.

למאיה ערד יכולת הבולטת מיד. יוצרת שלפניה דרך ארוכה של יצירה מעניינת - ואולי אף הרבה יותר מזה.

כי מדובר בשיעמומון. אל תעשו עלי רושם עם פרוזה מחורזת ומנוקדת - הביאו לי משהו שאני אצליח לקרוא ולהינות ממנו!

הייתי בקריאה של המחזה בקאמרי. מחזה גרוע

הקריאה באמת עושה עוול למחזה החביב. הייתי בקריאה שלו אתמול בסוזן דלל, וזה ממש נחמד ושנון. אבל סתם ככה לקרוא אלף שורות עם חרוזים באינטרנט - זה באמת מעיק. בקיצור, תעלו את זה בתור מחזה (לא ארוך מדי!) וכולם יחייכו

מותק, היית טרנד, אבל לא הפכת לברנד. זה מתחיל לשעמם, כל חרוז שמתפרסם. יאללה, תשארי בחול, שלחי את השירים עם בול, אך אם תתקלי בבלבול, תוכלי להשאר עם בעלך הגוי כשבלול, וילדים זרים לכל זה ;-)

"מקום אחר ועיר זרה" הותיר אותי בסיומו עם תחושה חמצמצה של געגועים לנעורים וחיים שהתבזבזו. לא קל ליצור זאת ברומן קצר, על אחת כמה וכמה בספר שבנוי בתבנית צורנית כה קשיחה. על כן המלצתי, אל תתרשמו ממספר חרוזים שהתפרסמו בעיתונים או באינטרנט, קיראו את הספר במלואו ואז תביעו דעה.

מי זה בכלל רונן סוניס? מי זה אורי פקלמן? ואנה הרמן? הם בכלל קיימים, או שהם רק אלטר אגו של דורי? עם אגו כזה צריך הרבה אלטרים. מאיה ערד, המשיכי בדרכך. שלא ישכנעו אותך שאת עוסקת בפרפראות, או ליתר דיוק, שהפרפראות בהם את עוסקת אינן שוות עיסוק. יפים וטובים "נגזרות נייר של עקרות בית" מחלק ניכר מבלבולי המוח הנבובים והכלום הפוסטמודרני שתלוי במוזיאונים היום. המשיכי בדרכך, אבל בחרי לך מלווים נאמנים יותר.

מישהו עוד שואל מי זאת אנה הרמן? מי שראה אותה מקריאה שירים ביום שישי לא ישכח אותה לעולם. היא נסיכת השירה העברית.

את החרוזים כולם מהללים אפילו ע. עוז אמר זה נהדר! והמבקרים מתפעלים מ'עיברות' התרבות הרוסית הגדולה בצילה כולנו מסתופפים כמו ענפים בשלכת אך מה אם יוצרים ללא חרוזים שכותבים טקסט מקורי מהבטן, להם אין לאן ללכת... אם אינם ידועים או כרוכים בידועים אם אינם בטרנד החדשני שהוא למעשה בירבור ארכאי סוטה מהעיקר דל ועקר, מתיימר להיות אחר אבל נותר שום-דבר מלבד נוצות טווס על עורב די מטופש אפילו ע. עוז יאמר, זה ממש סיפור שלא נגמר וחבל, ורע ומר, כי יש מקום לכישרון, בלי נוצות, כך בעירום.

חרזנות מעולה אבל איפה התוכן והמקוריות?