כי אני מאוד מעריכה את איני כסופרת. אבל הפעם לצערי התאכזבתי מאוד. יש לסיפור בסיס יפה (בעיקר הסיפור בין השורות על מורה רווקה ומעגל החיפושים האינסופיים אחרי אהבה), אבל הכל טובל בים של קלישאות שלא מרימות את הסיפור. היא לא באמת הצליחה להעביר את אוירת המקום, והשימוש בצרפתית במקום להכניס לאווירה נראה מאולץ. חבל.

ההשוואה האירונית לנוכח פסל אפולו של טשרניחובסקי, הרמיזה לאי-היכולת של התרבויות היהודית-נוצרית אשכרה לעשות את זה, כלומר להתמזג, החדשנות שבכתיבה... מדהים. והכול תחת הכיסוי הכל-כך בנאלי של ספרות רומנטית שכאן פשוט חוטפת בראש. מה זה חוטפת? אפילו הגיבורה בעצמה חוטפת בסוף! מהסופרת! אין פה הרבה כאלה לא סופרות ולא סופרים

שבאמת מתאים לסמול רדיקלי. אציין רק שגגה אחת שיצאה מעט המחברת. היא כותבת ארוחת השבת. היא קצת התבלבלה,אולי התכוונה לארוחת יום השישי של המוסלמים הפלשתינים. מה לסמול רדיקלי גויי ולשבת היהודית החשוכה ימי בניימית והפרימיטיבית?!

גם הערב היה נשכני וחזק. חומרים טובים. מי שלא היה הפסיד.

חוץ מזה, המספרת לא מעוררת אהדה, מה לעשות. פיכחון, מרירות, זה כן, אבל שום דבר לא מתרומם לגובה (אם תסלחו לי על הביטוי). טוויית סיפור סביב רעיון זה עדיין לא ספרות במיטבה.

הסיפור לוקה בפיספוסים של מתלמדת מקורס כתיבה יוצרת!! יש כאן יותר מדי התחכמויות (הכי גרועה בעיני המניפולציה שעשתה הסופרת בסוף כשהיא הופכת לדמות המרכזית ומנהלת את הגיבורה שלה מ"בחוץ" - שדוף כל כך). כבר כתבו קודמי על השימוש המוגבר בניסוחים קלישאיים ובמטפורות שמחביאות את הקרביים של הסיפור. התאכזבתי מאוד מאוד.

פשוט נדהמתי מהסיפור. לא ידעתי שיש בישראל סופרים שכותבים ככה. רמה כזאת של סיפור קראתי רק מסופרים בחו"ל. נכון שהשפה קצת קשה עבורי, אבל המאמץ השתלם. עכשיו אתעניין לקנות את הספר שלה.

כשקוראים את כל התגובות הקנאיות של מושכי העט הקטנים שמחכים בפינה. כי אחרי הביקורות הטובות של יצחק לאור האליתיסט בעמוד הפותח של מוסף הספרות בהארץ, אחרי הנימוקים לפרס ראש הממשלה של שנה שעברה מפי דן צלקה ורות אלמוג, אחרי שצולחים בגבורה את האש של אמנון נבות, ואחרי כל מה שמסתובב סביב הסופרת הזו מפי מביני דבר בחבורות ספרותיות ומפי יחידם שמסירים את הכובע, ועוד ועוד, אז באמת שכלום לא מפתיע. לאה איני כתבה עוד סיפור יוצא דופן ונהדר. ועכשו רוצו לחקות או ללמוד. בהצלחה

נהניתי. מאוד יפה מחויך וחד. הסוף חונק את הגרון

אני עדיין זוכרת את הדברים החמים שנשא עליה הסופר ס. יזהר בבית ראובן, ואת הסיפור שלה מ"הרדופים" שלימד בסמינר. סופרת חשובה. ומאוד אהבתי גם את ספרה האחרון.

לטעון שהתגובות הלא מתלהבות שייכות ל"סופרים" קטנים. האם העובדה שלאה איני היא אכן סופרת מצוינת בד"כ, יחד עם העובדה שקיבלה פירגון מגדולי הקליקה - שני אלה הופכים אוטומטית את הסיפור הזה שלה לסיפור טוב ?? התשובה היא לא. נהפוכו (ונהפוך הוא) - הציפיה ממנה רבה ובמקרה זה כגודל הצפייה כך גודל האכזבה.

הכתיבה של לאה איני תמיד מאתגרת ומעניינת וגם בסיפור הזה היא מצליחה להפוך חוויה פשוטה לכאורה, למעין מצנפת רב רובדית שמצפינה תכנים החותרים בעקיפין תחת סיפור העל. טעו אלה שראו כאן קלישאות, זהו משחק בקודים ספרותיים מוכרים, התעללות בחוקי הז'אנר, והגחכה של הראליזם הנשי. סיפור מצויין, חברה שלי אולי גם היתה ניהנת. חבל שהיא בלוס אנגלס עכשיו.

מה יש כבר בחוברת המסכנה הזו, חוץ ממאמרים של שמלאנים שחוזרים על עצמם? כן, וכמה מאמרים הזויים במיוחד.

אני כבר מכירה את כתיבתה של לאה איני מסיפורים וספרים שונים! אך אני חושבת שסיפור זה הוא מהסיפורים הטובים ביותר של לאה וגם אחד מהסיפרים הטובים ביותר שאני קראתי! מעולם לא קראתי סיפור שבו הסופרת מדברת עם גיבורת סיפורה אני לא מבינה את הקינאה העזה והרעה של חלק מהמגיבים פה! לאה איני היא סופרת מצוינת! היא אחת מהסופרים/ות הטובים/ות ביותר בארץ אם לא הטובה שבהן/ם! אני גם חושבת שבאמת היה נכון להפסי את הסיפור כאשר הסופרת התחילה לרחם בגיבוריה אחרת, לפי דעתי, זה היה הופך להיות שמלץ נוראי! קראתי גם את סיפרה האחרון, וזהו ספר יפה ומיוחד מאוד!!! תקראו!

צריך לקרוא את לאה איני ב"קשת חדשה" ולהשוות עם לאה איני ב"מטעם", כדי להבין שגם סופרת גדולה צריכה עורכים טובים. סיפור נהדר. חוברת נהדרת.

מאוד יפה

זה נסיון כושל לענין בסכס שהוא גם וגם : רומאן רומאנטי וכמו אינטלקטואלי. הוא נופל בין שניהם. גס, בגלל חוסר שליטה בכתיבה. הבעיה הקבועה של הסופרת איני , שכתיבתה חסרת רגש על בסיס חסך בתרבות אותינטית, שאופייני לרוב הכותבים בישראל, ובמערב כיום. ידוע לי שמתקיים קמפיין להציגה כסופרת גדולה, אבל זה ענין שלא קשור לכתיבתה.

מי מחליט מיהו סופר גדול? ידידיו? הממסד? ממסד כלשהו? קוראים? הסופר עצמו? שאלות שאין עליהם תשובה. כאן נראה שאיני כותבת רהוט, אך מהראש בלבד. בעיני, קוראת הרבה והרבה סופרים שהוכרזו 'גדולים', זה לא מספיק.

למעט כמה הבלחות הסיפור הזה מאכזב בפשטנות וברדידות. יכולת התנסחות טובה ועומס במטאפורות לא מצליחים לכסות את העוני הרעיוני והאמוציונלי שבסיפור.

אבל משונות התגובות. לא לאהוב זה בסדר, אבל למה באופן חולני כזה? אני מקווה שהסיפור הטוב הזה יהיה בסרפ הבא של לאה איני. את הרדופים אהבתי מאוד.