הסיפור מכנאפני? האם יש בכך אמת?

מעולם לא הוצנע חלקו של הסיפור של כנאפני בהשראה, מכאן ועד הצהבת של כתבת ליגה ז' ועורך מתחיל ולא מנוסה של המוסף ששם את "הדרמה" בשער העיתון בלי לקרוא את האותיות הקטנות - זו שערוריה. זו הייתה אחת הכתבות הדוחות שהתפרסמו (חומר לעוס, לא ערוך, בינוני ובעיקר לא אינטיליגנטי) במוסף וכבר התארגנו לשכנע את שוקן לקבל את העיתון היומי ללא המוסף הדל. סמי מכיאל מוכיח בכל ספר מחדש את יכולותיו. תענוג לקרוא. את הזבל של קרפל לא נכניס יותר אל דלת אמותינו.

חשבתי שב-כ-ל מקום מצויינת העובדה שבסיס הספור הוא ספרו של כנאפני. מתבקש שעובדה שולית זו תצויין גם פה.

הראיון עם סמי מיכאל בעיתון הארץ אמר יותר על המראיינת מאשר על המרואיין. היא התעניינה יותר בחייו האישיים, הטריחה את עצמה ואותנו במספרים מייגעים כמו למשל גיל בת זוגתו של סמי, גילו של סמי, מספר שנות נישואיו הראשונים מספר שנות הכרותו עם זוגתו החדשה, מספר ילדיו מספר נכדיו מספר מכנסיו, גובהו, משקלו כשבשורה התחתונה היא מניפה אצבע משולשת לכל מעריציו של סמי [בעיקר המזרחים] ומודיעה להם שגם גיבור התרבות הזה שלהם הוא גנב. סמי מיכאל הוא סופר מעולה שפתח דלתות רבות לכותבים שקולם לא נשמע בסדר שסידרו אבות המדינה. דליה קרפל יכולה להשתולל עליו מהיום עד מחר אבל מספיק לקרוא אותו לראות אותו לשמוע אותו כדי להבין ולדעת שהנה פה יש אדם שהוא בן אדם, סופר מוכשר, אמן, בוהמיין, אוהב אדם, אוהב חיים ושיתפוצצו הקנאים

הייתה כתבה בהארץ בה הוא הודה שהרעיון לקוח מספר ישן יותר של סופר פלשתינאי. בפועל מדובר בסיפור ממש ממש ממש דומה, כשסמי מיכאל, כנראה בשלהי יצירתו, מסרב לתת קרדיט ראוי לספר המקורי. בושה וחרפה!

סמי מיכאל היה קומוניסט אדוק בעיראק וגם לאחר עלייתו לישראל. בספרו של אלי עמיר "מפריח היונים" הוא מופיע תחת השם "סלים אפנדי". הקומוניזם, כידוע, הגן על זכויות האדם, לא כלא מיליונים בגולאגים ולא רצח מיליונים אחרים, ממוסקווה ועד פנום פן . אלו רק שמועות שהפיצו הקפיטליסטים הרשעים.

לא שאי פעם התלהבתי. אבל מי שאמציה פורת היה משכתב לו את הספרים, ויש לו החוצפה (או הטפשות) לקרוא לכל סופרי ישראל כאלה שנתנו להם "מינוי של סופרים", למעט אפלפלד (החצי-מת) וציפר (סופר?) - שציפר ואפלפלד יקראו אותו. אולי הם גם יתנו לו את הנובל שאשתו כבר העניקה לו.

רסאן כנפאני היה אחד השונאים היותר קשים שלנו, מוכשר ומזיק בצורה לא רגילה. כשהרימו אותו בביירות זה כבר היה כמעט מאוחר. מאותם חלאות שלא השלימו מעולם עם קיום יהודי בארץ. המשורר מחמוד דרוויש הוא מאותו הסוג. היה פודל של עראפאת ועכשו יש לו בוודאי בעיה.

מי שמכנה את הקולגות שלו "מינויים ספרותיים" שיקרא את הספר שלו בעצמו. ואפשר לחשוב? מספר סיפורים נוסח אלף-לילה-ולילה שאינו סופר, מחלק ציונים.

כמי שקראה את כל ספריו של סמי מיכאל אני יכולה להעיד שסמי הוא סופר רגיש ומוכשר עם המון אהבת אדם. לאחר קריאת התגובות לפרק מספרו ברור עוד יותר מה רצתה דליה קרפל להשיג בראיון וככל הנראה היא הצליחה. תהיו הוגנים ותתיחסו לכתיבתו.

ואני מצפה בקוצר רוח כבר שנים לא מעטות שהוא סוף סוף יקבל את פרס ישראל על כתיבתו

למה אנחנו כל כך רעים ומוכנים להשחיר פנים במהירות כזאת, דליה קרפל, חיפשה סנסציה (רייטינג) ולא בדקה את העובדות. אני שמעתי במו אזני , את סמי מיכאל מדבר על הקשר הזה הרבה לפני פרסום הספר, אבל יש אנשים קטנים ש"כתוב בעיתון " לגביהם זה תורה מסיני, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות. וגם אם סמי מכאל אמר שהוא לא מעריך סופר זה או אחר, לא צריך לשכוח לו את "ויקטוריה" או את מים נוגעים במים. גם אני וגם אתם לא אוהבים את כל הסופרים ואת כל הציירים ואת כל המשוררים. אז מספיק עם הרוע הזה. לא צריך כל הזמן "לרקוד על הדם" .

וכנראה,שאם הוא היה מוסיקאי,ונוקט בשיטה שהוא נקט בספר הזה,דהיינו לבצע פלגיאט ללא-בושה,וללא שום מתן קרדיטים,הוא כבר מזמן היה בבית-המשפט,והיה יכול למכור את הבית שלו כדי לשלם את הקנס/עונש שהיה מקבל. כה לחיי,סמי! ומברוק על היצירתיות (לא חשבתי לתת קרדיט,כי אמיל חביבי אמר שהספר ההוא של כנאפאני הוא "לא-איכותי".) הבנתם את זה? אם יצירה כלשהי היא "לא איכותית",אז אפשר אליבא דסמי מיכאל,לגנוב אותה וממנה בלי שום ייסורי מצפון.

חבל שנותנים לעיתונאית קטנה שלא מבינה בספרות לפגוע בשמו הטוב של אחד מהטובים שבסופרי ישראל. סמי מיכאל הגיב באותו יום בעמודי החדשות של עיתון הארץ והרי אם עיתון הארץ לא היה חושב שנעשה כאן עוול גדול מאוד לאיש רוח, הוא לא היה פותח בפניו את עמודי החדשות. טוב שלפחות עשה את זה עיתון הארץ- המעט שבמעט אחרי ההתנהגות הזאת. התחלתי לקרוא את הספר יונים בטרפלגר והוא סוחף וקשה לעזוב אותו. תודה לסמי מיכאל על המתנה שהעניק לקוראים לפסח. איפה פרס ישראל, איפה? אולי יקבל קודם את פרס נובל ואחר-כך נתבייש שלא נתנו לו אנחנו פה בישראל את הפרס הספרותי - פרס ישראל.

בהארץ של אותו היום בו התפרסמה הכתבה של קרפל התפרסמה בעמודי החדשות (של הארץ עצמו!!!) ידיעה פרי עטו של סמי מיכאל, בה הוא מסביר שדבריו עוותו והכל כדי ליצור סנסציה... אז אולי אנחנו לא במקום לשפוט את מיכאל.

בין כללי הכתיבה הידועים מוצע לסופר: קח את הרעיון או הטכניקה שאהבת ועשה זאת טוב יותר מן המקור. ללא ספק מתאים למיכאל הרעיון של משפחות שהן בדרך כלשהי ערביות-יהודיות. אותו רעיון גם מניע את ספרו 'חצוצרה בוואדי'. אם הוא הודה שלקח את התפיסה הזו מסופר אחר הוא אדם ישר, וסופר שיודע את כללי הכתיבה. המגיבים כאן רוצים כנראה לבטא את כעסם על עמדותיו שהן חוץ ספרותיות, ואז הם תוקפים אותו באופן כה פיקטיבי, שלא שייך בשום אופן לספרות. לגבי הרעיון שמיכאל מבטא בספרו והן בחצוצרה בואדי: הוא מקומם גם אותי. אבל זו זכותו לראות כך את הפתרון לבעיה היהודית ערבית. זה אינו הפתרון שלי. רחוק מכך. אבל זו זכותו. הטענה הספרותית שניתן להעלות כנגד כתיבתו היא שמרוב נאמנות לרעיון הוא בחר בכתיבה מדי קלה, פחות איכותית, כדי שהקורא יתפוס את הרעיון, הוא משעבד יותר מדי את הצורה לתוכן ולדעתי עדיף שישחרר את עצמו ויבטא את כשרונו הגדול.

קראתי את הנובלה שלו 'השיבה לחיפה'. הוא אולי הסופר הכי טוב בין הטרוריסטים והטרוריסט הכי טוב בין הסופרים. הנובלה גרועה מבחינה ספרותית. אפילו את המיתוס הפלסטיני היא מפספסת. שלא לגבר על זה שחיפה היא הדוגמא האבסולוטית של ערבים שעזבו מרצונם תוך שהם מקשיבים לקאוקג'י. בחיפה היו שני ראשי-עיר שכיהנו ברוטאציה. חסן שוקרי הערבי ושבתאי לוי היהודי. שניהם עמדו על ארגזי תפוזים מעץ ועם מגאפונים ניסו לשכנע את ערביי חיפה לא לעזוב. אבל אלה העדיפו להאמים לקאוקג'י שתוך שבועיים-שלושה הם חוזרים לרשת את רכוש היהוד ונשותיהם, אטמו את הבתים, והלכו לבלי שוב. המצחיק הוא שההגנה בחיפה הציבה שומרים על הרכוש הערבי למנוע ביזה. אולי הם יתחרטו.

עתון "הארץ" עשה מעשה נבלה עתונאי, לא הראשון בתולדותיו.

אך לא ידוע לי מה כתב על כך הסופר סמי מיכאל.

סמי מיכאל איננו תולי בעיתונאית שאיננה עושה עבודתה נאמנה. דליה קרפל מן הראוי שתכיני שיעורי בית בעתיד. סמי מיכאל סופר בחסד , בספריו שהם חגיגה לאוהבי ספר, ניכרים כישרון, רגישות, תבונה אנושית ואהבת אדם. סמי מיכאל הוא דמות המעוררת כבוד והגינות ואל לה לעיתואית המחפשת אלי לתאר את עצמה ולא את הדמות שהיא אמור להציג. כתבתך רדודה ומציגה גישה עיתונאית חובבנית. עליך לבדוק מקורותיך. ולכבד את המרואיין. בזמן קבלת פרס ברנר שמעתי את סמי מיכאל מתאר את הנובילה של כנפני ומתאר את הכיוון שבו הוא בחר ליצור יצירה שהיא מעין המשך או דילאולוג עם יצרתו. כמו כן בכתבה לעיתון מעריב בה הוא מתאר את עיקרי הנובילה ואת משיכתו לכתוב על הדילמות העמוקות שאנו חיים בתוכן. בלחיצת כפתור יכולת לקבל מידע אמין וראוי לדמות כמו סמי מיכאל. ולסמי מזל טוב לך עם צאת ספרך. קראתיו בהתרגשות. מעולם לא ניכתבה בספרות העיברית יצירה המצליחה ברגישות ובאמינות לחדור לתוך עולמם של אלה שעימם אנו חולמים שנים לעשות שלום. אני רואה בך איש חזון ובספרות שלך - ספרות של מהפכה. בהרצאתי הקרובה לסטודנטיות שלי באוניברסיטה, אקרא את הפתיחה לספרך ואתמקד במוטו, שציטטת בו את הסופר מוסא פרחי- "האומץ לשכוח". תודה לך סמי ואני מצפים כבר לספרך הבא.

קראתי בהתרגשות את הספר "יונים בטרפלגר." ספר שאנחנו מקבלים פעם בשנים. כל הכבוד! הדמויות כל כך שובות לב, פשוט נפלא!

ספר נהדר. פשוט הנאה צרופה. ספר גדול של סופר מוכשר מאוד. הצטערתי שנגמר לי הספר.

קראתי ונהניתי מהרגישות של סמי ודרכו העדינה להבין את תהומות הנפש של האדם ביחד עם ראיה מאוד רחבה של הבעיה הלאומית הערבית והישראלית. איני שמאלנית , אבל מאמינה שאהבת האדם היא אחד היסודות של קיומנו בעולם. סמי הוכיח שוב בדרכו המופלאה כי האדם הוא הכוח המניע את כדור הארץ ומנווט את דרכנו במדינתנו זו. כדאי לנו להקשיב ולרדת לעומק הסיפור כדי שאיכות חיינו פה בארץ תתעצם. למבקרים וקוראי עיתון הארץ. אנא בררו היטב באם הכתבת " המלומדת" דיברה אמת . אל תאמינו לכל שטות שנכתבת בלשון בוטה כלפי אדם יקר כל כך מעל הדפים הצהובים. סמי מעולם לא שיקר גם אם דעתו סתרה את דעת הכלל. הוא איש המאמין באמירת אמת והוא מכבד עצמו בכדי לא לשקר. הגב. דליה אנא לכי להתבגר. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות פסיכיאטר או פסיכולוג. אינך יכולה מעל דפי העיתונות להשליך רפש כי כך את מרגישה כלפי עצמך ובמיוחד לא על אדם שמכבד עצמו מספיק כדי לא לשקר. אדם מחפש מום אצל אחרים כאשר הוא מזהה את המום אצלו. אז נא עשי בדק בית פנימי. והתנצלי בפני סמי על דבריך המבחילים.

קראתי בעיון רב את כתבתה המעולה של דליה קרפל. תפקידה של המראיינת הוא לראיין את המרואיין כאדם, לשאול אותו שאלות מכל תחום שיכול לעניין את הקורא, על מנת לתת לקורא תמונה רב מימדית של המרואיין. אין תפקידה לשמר את מעמדו כאיקון תרבותי של מישהו. שאלות הקשורות לחייו האישיים של המרואיין בהחלט לגיטימיות ובכל מקרה למרואיין שליטה רבה בנושאי הראיון. באפשרותו להגדיר על מה ידבר ועל מה לא, וזאת גם לפני וגם במהלך הראיון. לגופו של עניין, ובלי קשר לטיב הכתיבה של הספר, יש טעם לפגם בכך שכל ההתייחסות למקור של העלילה היא במשפט האניגמטי בשער הספר, "..דיאלוג עם..." . קורא שלא נתקל בפולמוס שהתעורר בתקשורת לא יידע דרך משפט זה שהעלילה נלקחה מסופר אחר. זהו נסיון הסתרה: "מי שידע ידע ומי שלא - הרווחתי." לא הרווחת כלום. עלה התאנה קטן מידי למה שמבצבץ שם.

ספר גדול חשוב לקרוא מה וללמוד.
באיזה שנה הודפס הספר