עוד בהיותו בן 20 ידענו, פשוט ידענו כל מחלקה 2 בפלוגה ד תירונים הנחל שזכינו במפקד יוצא דופן אשר היה סמל לעוצמה, אכפתיות, אמץ לב , חילות ,דוגמה אישית, מיקצוענות ובעיקר בן אדם. ידענו פשוט ידענו שעליו אפשר לסמוך. שלנגד עיניו תמיד עומדת האמת והצדק ולא איזה אינטרס אישי מטופש. כו שמחתי כשהוא בחר בי למגיסט של המחלקה אחרי בוחן לא פשוט ל"זכייה" בתואר כי פשוט היה זה כבוד כו גדול שאיל יבחר בך לכל דבר . גם כאשר העניש אותי בשבת בבסיס במקום בבית לא כעסתי עליו כי הוא אף פעם לא עשה זות סתם כי בא לו. האבידה הבילתי נתפסת היא לא רק למשפחת וייס אלה לכל מדינת ישראל אשר איבדה את הטוב שבמפקדיה ו היום זה ברור לי יותר מיתמיד. חושן מש וויס ולי אינני מכיר אתכן אך ליבי . חיל של איל. מחזור פ"ט Feb 1988

חברי לכיתה י"ב 4 באורט קרית ביאליק,נפל בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בכל שנה בעת הצפירה אני נזכר ב דמותו של איציק.אנו חבריך לכיתה כבר בני 52 ואילו אתה נשארת צעיר לנצח בן 20.

ציקי היה אחד האנשים הכי נחמדים שכבר לא תפגשו. תמיד מחייך, תמיד מוכן לעזור. כששיחקנו כדורסל היינו קוראים לו המטריה, כי הוא היה חוסם אותנו כל הזמן. צחקנו עליו שיש לו מרפקים חדים. עכשיו הוא מת, מוות כל כך מיותר ומבוזבז. הלוואי והוא יהיה האחרון.

סיוני, מי היה מאמין שכבר עברו כמעט 3 שנים? כל פעם שאני הולכת ברחוב או במקומות שאני יודעת שאת צריכה להיות שם, אני מחפשת אותך. אבל כל פעם מחדש אני נזכרת שאני לא יכולה למצוא אותך - והכאב הוא אותו כאב כמו בפעם הראשונה בו התבשרתי על מותך. היום, היית כבר צריכה להשתחרר מהצבא, לנסוע לדרום אמריקה או הודו ולהתחיל את הלימודים שלך בתכניון. רק שתדעי, שבכל צעד שאנחנו עושות, ובכל פגישה שלנו - את איתנו. אוהבת וסליחה שלא התקשרתי ליומהולדת. זה אוכל אותי עד היום אורית פ

במותו ציווה לנו את החיים, בצניעות ומבלי להתבלט, לא חשבת שבמותך ציוות ירושה כל כך גדולה. ציוות לנו את החיים. מדליק נר לזיכרך.

הבטתי בה ישנה, כה שלווה, כה תמימה. ואז הצליל המוכר עולה, מבעית, מצמרר את הגוף והלב, אפילו שכבר הורגלנו ותירגלנו. היא פוקחת את עיניה ומתמתחת. מביטה בי כאילו שואלת:מי מפיק את הצליל הממושך הזה? אחרי כמה שניות היא חוזרת לישון, הייאוש נעשה יותר נוח שרו פעם, וכמונו האנשים, בעלי זיכרון קצר לעיתים, חוזרים לישון. לעיתים אנחנו רוצים לשכוח, לא לכאוב. "לו הייתי חתול" אני שולחת לה מבט בעומדי מול מסך הטלויזיה המשדר את הטקס הממלכתי. "את ברת מזל, חתולה שכמותך" אני חושבת ומביטה בה עוצמת את עיניה ברוגע. ואני חושבת, כמה נאיבי עולמה, כמה קטן,וגדול, אך נטול מכאובי נפש. לו רק יכולתי להיפטר מן הגעגוע, ולהתכרבל במיטתי כחתול נטול בעיות שכול. רסיסי שניות שבורות והצפירה ממשיכה, מונוטונית ורועמת, תזכורת צובטת ושורפת לכל נפש מרגישה, לכל לב שובר, לחיים שהתעייפו מאנרגיות. לו הייתי חתול, לא הייתי צריכה להתמודד, והצפירה עבורי היתה רק רעש מבהיל ולא שגרתי שמרטיט אותי לרגע ומחזיר אותי לאדישות מתפנקת. לו רק הייתי חתול, שלא צריך להבין, להכיר במשמעות הקיום בהילקח האהוב, בתחושת החוסר, בהעדר התקוות. לו הייתי חתול, לצפירה לא היתה משמעות בעיני, וכל שנותר לי הוא להתכרבל עם זנבי במיטתי, ולישון.

איתי שלי, איתי דינר מראשל"צ... בחור טוב,משכמו ומעלה, תלמיד טוב,חכם פיקח,נכון לעזור , תמיד יודע לעודד כשצריך ולתת תיקווה... הלך לעולמו בשנת תשנ"ב (1992 למיניינם). ומאז...כמו ספינה בלב ים... נעלם כלא היה. והשאיר אחריו משפחה, חברים,חור גדול שלא יסתם לעולם... איך ברחת?! איך נעלמת?! מחכים שתשוב אלינו, לעוד חיבוק. לא עוד עצב! גם עכשיו ,כשאתה לא כאן-תעודד אותנו איתי,בבקשה! תן לנו את הכח להמשיך! אנו זקוקים לך איתי...ומצפים לבואך... נתראה.. מתישהו.. אוהבת.. הודיה

שירי יקירתי, אני יודע שאת איתי תמיד גם כשאני לבד. אוהב המון המון... www.shiri.us

אחות יקרה מזל ויצמן הימים עוברים בגעגוע גדול אלייך הבכי צורב והכאב חזק מתמיד השיחות שלי איתך הצחוק שלך הקול שלך אני מתגעגעת אלייך את הפשושה שלי.

היה בחיל החימוש בחוליה טכנית. בדרום רמת הגולן נתקע זחל"ם, והתחילה הפגזת כבדה של הסורים. כולם תפסו מחסה חוץ מרס"ל יוסף ממן שיצא תחת האש הכבדה לתקן את הזחל"ם כדי להחזירו לכשירות כמה שיותר מהר, כל רגע וכל כלי מלחמתי היה קריטי במאמץ מול הסורים. תוך כדי עבודתו נפגע ונפל. קיבל את עיטור המופת. ה' יקום דמו, יהי זכרו ברוך.

נגעת בליבי.

איש משכמו ומעלה תמיד מחייך בעל שמחת חיים "מעגל פינות" בהומור רב נקטף בתאונת דרכים בעת שהלך לתכנן את ביתו יהי זכרו ברוך

דב - דוביק- דובלה- קרמסר נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 22. בקרו באתר הצנוע וזכרו אותו. http://www.dotan.net/dov

הכרתי אותו רק שבועיים, במהלך קו בלבנון, אבל דמותו עדיין בזכרוני, בחור שקט עם חיוך ביישני , נעים הליכות ואהוב על חבריו. יהי זיכרו ברוך.

התחנכנו באותה הכיתה היית מלכת הכיתה. תמיד ראיתי אותך בימי ראשון באותה הצומת אני לכיוון עזה ואת לכיוון שדה תימן. זאת הייתה שאלה של זמן עד שמישהו ינסה לפוצץ שם את כולם. כמה נורא לומר אבל טיימינג........ היית ביומך האחרון בצבא בדרך לחגוג את השחרור רק מישהו אחר רצה שזה יהיה יומך האחרון. הגעתי באיחור לצומת ולא הספקתי לפגוש אותך לומר לך את השלום והבוקר טוב המסורתי של ימי ראשון. אמרו ש"רק" אחד נהרג ולא אמרו לי את שמו ידעתי שהיית שם והתחושה שסבבה אותי באותו היום לא אשכח לעולם עד שהחובשת בבסיס שלי סיפרה לי שאת זאת שנהרגת. מאז 1995 אני מקפיד לא לשכוח אותך מקווה שגם את שומרת עלינו שם למעלה יהי זכרך ברוך

How much I would have wanted to get to know you.

היתה פעם ילדה. ילדה עם שער שחור ועיניים זוהרות. לא הרבה זמן היא היתה חלק מחיי, שנה וחצי אולי. ובכל גבעה ירוקה מול הים, ירח שקט מביט בליל חמסין, חיבוק רך של נערה, היא מחייכת אלי. ושותקת. היית פעם ליז. לא שכחתי "אחכה לך עד החיוך האחרון"

אלעד שלנו הזמן עובר ודבר לא נשכח זוכרים את חיוכך בכל רגע ועת ואוהבים וכואבים את לכתך.

וממאן לתת לך ללכת. זכרונך חקוק על לוח חוויותיי. ליבי מחזיק בך ואינו מוותר לך לא תוכל לעזוב, תישאר לנצח. חסרונך מורגש כצעקה נחנקת, מילותיך האחרונות מהדהדות בראשי, איך נשמט, נשר לו ליבי כשידעתי שמילים אלו לא תושמענה עוד. וכשאני בוכה, אתה זולג מדמעותיי, אתה נשטף עם הגשם המלוח מעיניי, אך עקבותייך מצויים בעורקיי, בנפשי. אם תלך,כך חשבתי פעם,ייחרב עולמי, והלכת, עזבת, צעיר ויפה, נחרבתי אני. ממוללת בידי את עלי הפרח האהוב עליך, שתדע, שאתה, היית הפרח שלי. (מוקדש באהבה)

מתן נפל ב-14.3.02 בפעילות מבצעית בציר קרני-נצרים. טנק המרכבה שלו ושל חבריו עלה על מטען רב עוצמה שהתפוצץ. מתן היה בן 21 במותו. צריך להכיר את מתן כדי להבין איזה אדם הוא היה, איש של ערכים, ציוני נלהב שסיכן את חייו בהגנה על המולדת. מתן היה אדם מיוחד איש חם ולבבי, משכיל ופיקח. חלומו הגדול ביותר היה להיות ראש ממשלת ישראל, חלום שאני בטוח שהיה מגשים אם היה נשאר בחיים. מתן, אני לא אשכח אותך לעולם. יהיה זכרך ברוך !

ציקי חברינו לעבודה אנחנו לעולם לא נשכח אותך...

דרור, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? כמו האיש הזה? כמוך. היית איתנו ועזבת בלי להודיע. ולמרות שלא יצא לדבר לפני הפרידה, אני בטוח שאתה יודע כמה אהבנו אותך, ובמיוחד אני. היינו בהלוויה שלך, והיה מרגש לראות המוני אנשים נאספים לכבודך. היינו שם, אני והחבר'ה. אתה יודע... תלמידי כיתת מחשבים של תיכון חדש. באנו לחלוק לך כבוד אחרון, ואכן מגיע לך כל הכבוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה בשיעור. סיפרתי בדיחה. הכיתה צחקה ואפילו אתה. חייכת את החיוך השליו שלך והכרזת שאתה אוהב הומור, במידה והוא טוב. חייב להודות; מצאת חן בעייני כבר מאז. והמשיכה השנה, והגענו לבגרויות. ואני עדיין זוכר כמה דאגת לנו ועזרת לנו בכל מה שרק ביקשנו. אתמול דיפדפתי במחברת הישנה שלי. נתקלתי בקטעים בכתב ידך. אני כל כך מתגעגע. באותו יום, כשנהרגת, חזרתי מחגיגת היומולדת שלי, ושמעתי את השם "דרור בר". לא יכלתי לנשום סדיר עד שגיליתי שזה אתה. ואז כמעט נחנקתי מבכי. נהרגת יום אחרי היומולדת שלי. נעמת לי מאוד, דרור. תודה על הכל. איתך תמיד, מוטי לויאן

שני אחים תאומים שנפלו בהפרש של כמה שבועות שני תאומים שגם במותם לא נפרדו שאותו עץ שננטע לזכרו של אחד מהם עם השנים התפצל לשניים כדי לומר לנו "אנחנו ביחד".

בוגר ישיבת כפר הרואה ,בני עקיבא,לוחם גולני איתי אתה חסר ,הגעגוע אלייך קשה מנשוא

הייתי חייל שלו שהוא היה מג"ד בגדוד 931 .גם בתור חייל וגם בתור מפקד הייתה לי הזכות להכיר אותו, ואין על הבנאדם הזה. איש גדול היה יהי זכרו ברוך

עומר שליט עופר חרוש איתן בלחסן ארז גרשטיין אמיר הירשנזון אביקם הופמן נדב מילוא אסף אסולין מ"פ נוב 1995 וכל חיילי צה"ל יהי זכרם ברוך

לא הכרנו מעולם, אבא היה בן שנה כשנהרגת. אבל הסיפורים וההשלכות של מותך על משפתי תישאטר עוד דורות רבים. סבתא ששרדה את השואה ביחד איתך נותרה פליטה עקורה מאז ועד היום 58 שנים. אין לה מקום שבו היא מרגישה בית יש לה את אבא ואותנו כדי לחוות את החיים דרכם. לפני שנה שמתי לב שאני מבוגר ממך. אתה נהרגת בן 28 ותמיד היה נראה לי שהספקת כל כך הרבה בחייך. היום ממרומי גילי של 30 אני מבין שלא הספקת הרבה כלל, הרוב עוד היה לפניך הטוב היה עוד לפניך אחרי השנים הנוראות של המלחמה. חסרת לי כשהיכרתי את זוגתי לחיים, חסרת לי כשהתגייסתי וחסרת לי כשהתחתנתי וכשסיימתי את לימודי הרפואה. תמיד אזכור אותך - סבא.