למרבה הצער, הוצאות הספרים אינן (כמעט) מוציאות לאור ספרי שירה. השירה "מנודה" בספרות של השנים האחרונות. לא בגלל שאין שירה טובה, ולא בגלל שאין כותבי שירה טובים, אלא בגלל שאין קוראי שירה, או יותר נכון אנשים שמוכנים לקנות ספרי שירה. נראה כי ישנם בארץ היום יותר כותבי שירה מקוראיה... תיכנסו לרשתות ההפצה הגדולות ותחפשו את מדפי השירה העברית החדשה. לא יהיה לכם קל לאתרם. תתכוננו לחיפוש ארוך. קחו רמז קטן לעזרה: פינה נידחת, מקום חשוך בקצה החנות, שם במדף התחתון, ליד המוזלים ואלה להחזרה, תמצאו את השירה העברית... עוד סוד אגלה לכם: הספרים הדקים שתמצאו שם, רובם ככולם הופקו על ידי היוצרים עצמם, במימונם הפרטי. האם ישנה הצדקה להוציא ספר שירה איכותי גם אם לא יקנה אותו אף אחד? תשאלו את מדף הספרים שלנו, המשווע לאיכות, ותקבלו תשובה אחת. תשאלו את המחליט בהוצאת הספרים, המשווע לכמות, ותקבלו תשובה אחרת. הוצאת ספרים היום זה ביזנס, כמו כל ביזנס אחר. יש לה הכנסות, יש לה הוצאות, וצריך שיהיו לה רווחים. "ספרים, רבותי, ספרים" של הגששים, מוכרים לפי קילו, לפי צבע ולפי משקל. הוצאה לאור של ספר, ולא רק ספר שירה, נמדדת מראש על ידי הסיכוי שלו להימכר ולהביא רווחים למוציא לאור (וגם כמובן לסופר). שיקול נכון ומוצדק, אך האם הוא לא גורם לכותבים לכוון את כתיבתם בהתאם?חמישים עמודי מתח סביר, חמישה עמודי חרדה ופרנויה, תיבול של סקס פה ושם (רצוי עם סטייה קלה), לא ארוך מידי וגם לא קצרצר – והינה לך מתכון לביזנס. סביר מאוד להניח כי הסופרים הגדולים שלנו, אלו שעליהם גדלנו בימי התיכון הרחוקים (ולא רק הם), לא היו עומדים במשימה... ממש כמו בערוצי הטלוויזיה המסחריים שלנו, אנו מובלים על ידי הוצאות הספרים לסוג מאוד מסוים של ספרות. ספרות הריאליטי הייתי קורא לה. סיפור מתח, הישר מהמציאות, כמו תוכניות הריאליטי בערוצים המסחריים שלנו, המטרה היא להשיג רייטינג. רייטינג בשביל הוצאות הספרים זה קונים. גם בספרות הרייטינג הוא שמכתיב את הטון. הוא שקובע מה יוצא לאור ומה יחזור למגירת היוצר, להיעלם שם לעולמים. ואין ממש לדעת מי ראשון במעגל הקסמים הזה: האם זו הוצאת הספרים או הם זה אנחנו. כי בואו נשים לרגע את היד על הלב: מתי פעם אחרונה קנינו ספר שירה לעצמנו? אם אנחנו מתקשים לזכור – סימן שגם אנחנו לא בסדר. אז מדוע שנלין על הוצאות הספרים?

וגם רכשתי לא מזמן את ספר השירה שלך "מיעוט". החזרת לי את האמונה בשירה העברית. עשה וצור ואל תחדל יש עליך אחריות גדולה ובנתיים אתה מוכיח את עצמך כמשורר מהדרגה הראשונה. תודה לך על האומנות.

מי ירים את הכפפה?!

זה נכון שספרים נעלמים מהמדף בקצב מצעיס ותכופות בכלל לא מגיעים אליו. זה נכון שהוצאות זעירות מעיזות לעשות (על חשבון בעליהם בדרל כלל), מה שמו"לים גדולים היו צריכים לראות לעצמם כחובה. נכון, נכון. הבעיה היא שאת הטיעון של דורי מנור אפשר לסכם במשפט שלו(על הספר של מאיה ערד: "הספר ה"קשה" הזה הפך, בניגוד לכל הסיכויים, להצלחה מסחרית, ועוד יותר חשוב: להישג יוקרתי ממדרגה ראשונה מבחינתו של המו"ל. ". ואצל דורי מנור תמיד יש תחושה שזו האמת התת קרקעית, היוקרה והצורך בתחרותיות בלתי פוסק מסוג. ה"האמנות בתחתונים שלי גדולה יותר משלך". וזה אותו דבר כמו רדיפה אחרי כסף, משהו שממש לא חסר לנו ממנו כלום בארץ.

אין כל ספק אתם גדולים אתם

"לרצות לעצב את טעם הקהל זו יומרה והתנשאות" - ואיך יגדיר אותו עלוב נפש את הוצאתו שלו? (מדובר, אגב, בהוצאת ידיעות אחרונות, הידועה בשלל הגללים המודפסים הנושאים את שמה) ספרות אמיתית *חייבת* לנסות להגיע למקומות אחרים, חדשים, במקום להסתפק בקל, בפשוט, בנוח לעיכול ו- כפי שהוצאת ידיעות אחרונות מוכיחה היטב - באוילי ובעילג. נכון, אי אפשר לדרוש שכל או אפילו רוב ספרי הוצאה מסוימת יהיו כאלה, וברור שצריך להתפרנס, אבל להוציא *רק* זבל, ועוד להצדיק את זה באמצעות הכפשת מי שמעז ומוציא ספרות אמיתית? לא אצלי. אני מעדיף יומרה והתנשאות על פני חמדנות ובורות.

בימים אלה אני קוראת את גנסין,ברנר וברדיצ'בסקי. הכל התחיל לאחר שסיימתי את "חיי נישואים" המופלא של פוגל.התענוג הגדול משפתו של פוגל הביאה אותי אל פרוייקט בן יהודה ומדי יום אני שולה משם פנינים נדירות.

איך לא חשבו על זה קודם? מדף של קלאסיקה עברית. צודק גם לגבי החנויות יד שניה - שוחטים במחירים בלי בושה !

לקרוא את השירים החדשים של סיוון בסקין ב"הו!"

מי ששולח כתב יד להוצאות לאור גדולות כגון הוצאת שוקן או ידיעות (למעט סלבריטאים, חברי כנסת, ילדים של.. ) צריך לשלם 100 ש"ח דמי טיפול על כך שהם אמורים לקרוא את כתב ידו. בכל אופן, קראתי באחת הכתבות בעיתון "הארץ" שהשנה הם רוצים להוציא לאור רק 60 ספרים. זה אומר שכל מאות האנשים שכן ישלחו אליהם את כתבי-היד גם יחכו כארבעה חודשים לתשובתם הלאקונית (מצטערים אבל לא מצאנו לנכון לפרסם את כתב-ידך) וגם לשלם להם כמובן 100 ש"ח כאשר כאמור רק 60 אנשים "יזכו" לפרסם דרכם השנה את כתב ידם. מי מבטיח לכותב שאכן כתב ידו נקרא על ידי מי מהעורכים או הלקטורים בהוצאה לאור. מדוע צריכים לחכות ארבעה חודשים לתשובה כאשר לרוב ידוע שהעורך קורא רק עמוד או שניים מכתב-היד - בדוק!!! מדוע צריכים לשלם 100 שקלים דמי טיפול באופן הכי לא אתי שיש. הרי הם עושים מליונים ממכירות - ראו דיווח על מכירות שבוע הספר. בחו"ל נוהג זה של בקשת דמי טיפול בכתב יד אסור בתכלית האיסור.

דורי, התאכזבתי לגלות שאתה לא מבין הרבה במפת הספרות המקומית. האם אתה עדיין חי בצרפת או שרק נדמה לי בגלל האידיאולוגיה השמרנית הנוטפת מהמאמר שלך? ידיעותיך המעטות נמרחות על תזה בורגנית אדירת-ממדים. אם לצטט את פול ואלרי החביב עליך כל-כך, "בורותך, אדוני, אנציקלופדית ממש". 1. תפקידן התרבותי של הוצאות לאור, גדולות כקטנות, אינו לשמר את הספרות הקלאסית בארצותיהן, אלא לאתר, לעודד ולחזק סופרים חדשים. 2. בארצות אחרות, הוצאות לאור מסחריות (פינגווין באנגליה, פלאמאריון בצרפת) מפיצות קלאסיקה בגלל שתלמידים נאלצים לקנות אותן. ההוצאה עושה קופה אדירה בגלל שאין תמלוגים, אין עלויות תרגום או עריכה ותבניות הדפוס מוכנות מזה עשרות שנים. לכן המילייה הספרותי בז להוצאות שהתמחו בהדפסות הללו במקום להשקיע בספרות חדשה. איזה סופר גילתה פינגווין מאז דיוויד לודג'? אף אחד. הגלוריפיקציה הזאת שלך להוצאות המפיצות סופרים נטולי תמלוגים ממש מדהימה. הוצאת "גוונים" מרבה להדפיס את ברנר ועכשיו גם את ביאליק. זו הוצאה שיש לכבד? 3. סיבה נוספת לעובדה שההוצאות לא מדפיסות קלסיקה נעלמה לחלוטין מהמאמר שלך: רשת סטימצקי מסרבת לקבל הדפסות חדשות של קלאסיקה עברית (אגב, גם מספרי שירה הם רוכשים רק עשרים עותקים, עותק אחד לכל שבע חנויות). אז מה יכולה ההוצאה לעשות? אי אפשר למכור ספר רק בדיונון, צומת ספרים והחנויות השכונתיות הלא קיימות שאתה אוהב. 4. בארץ לומדים מעט מאוד ספרות בבתי הספר (ובשנה הבאה היא תיבלע בכלל בתוך לימודי לשון ושפה עברית), אבל גם לו למדו פה עשרות יצירות המצב לא היה משתנה מאותה הסיבה שבגללה המאמר שלך מופיע כאן ולא בעיתון "ידעות אחרונות". במלה אחת: האינטרנט. כפי שהעיתונים נעלמים, כך תיעלמנה ההדפסות של שירי ביאליק לבתי הספר, וכל ילד יוכל להדפיס את השיר או הסיפור שהוא לומד ממחשב בית הספר. 5. התייחסותך לחלוקה בין הוצאות ציבוריות להוצאות מסחריות מדהימה גם היא. באיזו מדינה שאתה מכיר יש בכלל הוצאות לאור המקבלות סבסוד כדי להוציא לאור ספרים? גאלימאר היא הוצאה ציבורית? פאראר שטראוס ג'ירו היא הוצאה ציבורית? הרי זו אנומליה שמעודדת קפאון מחשבתי וחלוקה קלישאית בין סופרים "קשים" לסופרים "קלים". האם יואל הופמן הוא קל? לא, אבל הוא רואה אור בהוצאה מסחרית. האם יהודית קציר היא סופרת "קשה"? לא, אבל היא רואה אור בהוצאה ציבורית. למה חברי קופת חולים כללית צריכים לסבסד את שפרה הורן ויעל הדיה? 6. "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד ספר קשה? נו, באמת. אם אתה רוצה להתחנף לחרגול, תמצא תירוץ אחר. תמר גלבץ, למשל. ומה זה "אחוזת בית" פתאום, האם לא ראוי היה שתוסיף מייד גילוי נאות שאתה מקבל מהם כסף לעריכת כתב-עת? אנחנו לא בצרפת כאן. יש לנו כללים בסיסיים באתיקה עיתונאית.

כל הכבוד למי שלא מפחדים 'להכניס' לטייקונים של התעשיה.

מה בדיוק אוכל אותך? אולי העובדה שאותך אף אחד לא שאל? בשביל זה לטרוח ולכתוב תגובה מעייפת בשישה סעיפים?

אני קורא בין שורות המאמר וכמובן בתגובות שיש לכאורה ניגוד בין איכות למכירות. האם כל מה שנמכר חייב להיות "רם אורן"? האם לא יכולים להיות רבי מכר איכותיים? האם לא יכולה להיות שירה שמוכרת? ועוד איך יכולה - תסתכלו על דאנטה, על ביוולף, על צ'אוסר שנמצאים בחזית הספריה שלי. ולא הייתי צריך לקרוא אותם בשביל הבי.איי שלי בספרות (אני בכלל לומד משהו אחר) אלא קורא אותם בשביל הכיף וההנאה. אבל הסטודנטים לספרות במגדל השן האקדמי לא יכולים לבדל את עצמם אם הם יודו שספרות פופולרית כלשהי היא איכותית. תמיד צריכים למצוא איזה שיעמומון חסר כל תכלית נוסח ג'יימס ג'ויס (התרמית הכי גדולה בעולם הספרותי) ולהאליל אותו. כשתהיה כאן שירה איכותית ופרוזה איכותית ו**מעניינת** אז לא תהיה בעיה. איכות מותנית בעניין - הקריטריון הראשון שיצירה ספרותית צריכה לעמוד בו הוא עניין. בלי זה לא יעזור שום דבר.

אז מה אם החנויות השכונתיות נעלמו מן הנוף, ככה זה בכל העולם ולא רק בישראל. אלא שבשאר העולם [ והנסיון שלי הוא רק בארה"ב, באנגליה, בצרפת ובספרד] ניתן להשיג ספרים שהם OUT OF PRINT בקניות באינטרנט. נכון שכך לא ניתן למשש ולהריח את הספר. ואם אין מי שיממן הוצאה לאור של אותו ספר שלם קסום אז הספר לא יצא לאור. לפני 500 שנה מישהו מימן את הספר של ר' שמואל הנגיד וכנראה אין מי שיעשה זאת היום

אני חושב שכותב הכתבה היה מבלה שעות על שעות כילד בחנויות ספרים כמו שמתואר בכתבה..היה מעניין בשקיקה בספרים ומתייעץ עם המוכר החביב{שהיום בטח בן 83 אבל עדיין מנהל את החנות עם בנו} והיה נחמד ויפה. כמה חבל שהיום זה כבר לא עובד ככה.היום ספרים בארץ הם במצב יותר גרוע משל התקליטים..זה פשע של ממש..הנה קניתי ספר של סיפורי אימה {"999"},מה רבה הייתה זוועתי כשגיליתי ששילמתי מחיר מלא רק על חצי ספר.ההוצאה חילקה אותו לשניםכ כדי לעשות רווח כפול ..אז מה עשיתי?,הזמנתי מאמזון את הספר השלם ויצא לי שני דולר פחות מחצי הספר שקניתי בעברית.בנוסף,רוב הציבור קורא ספרי זבל..{צופן דה וינצ'י הספר החביב על בני הנוער?..מה לעזאזל..}.אז אם אנגלית לא מהווה מכשול בשבילכם,התנתקו נא משוק הספרים המקומי וסורו לאמזון,אי אפשר להפסיד.

אתה צודקת במאה אחוז. צריכים שלם לתאבי הבצע האלה 100 שקל וכמובן שהם שולחים תשובה שלילית סטנדרטית. אבל-אל דאגה. הספר שלי יצליח יהיה גדול ואלה שלא רצו להוציא אותו לאור יאכלו את עצמם.

אם דורי מנור איש של מלים, למה הוא כותב על ענייני הדפסה והפצה שאין לו מושג בהם? אם הוא איש מו"לות, למה הוא בז לשיקולים מסחריים (ולמנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, שאליו מכוונים החיצים שלו)? איך אפשר לפתוח מאמר באמירה על חנויות ספרים ואז להתעלם לחלוטין מחלקן של חנויות הספרים במצב ההפצה. למה דורי מנור לא שאל את מנהלות "תולעת" כיצד קורה שאין להן ספרי קלאסיקה? הרי הן יכולות להזמין מ"גוונים" כמה עותקים שהן רוצות. או שמא אין ספרים כאלה בחנויות מאותה הסיבה בדיוק שבגללן ההוצאות לא מדפיסות אותם -- לקורא אין עניין בהם. ואת 14, את פשוט לוקה באי הבנת הנקרא. אם את בעסקי ספרים, לא הייתי רוצה להיות סופר אצלך.

תגידו: כן, יש לנו עוד מדד אחד, נפרד ולא קשור לביזנס. ספר אחד או שניים בשנה, אנחנו מוציאים לא בגלל שיקנו אותו, ולא בגלל שיכניס לנו מליונים, אלא בגלל שאנחנו חושבים שהוא ראוי מבחינה ספרותית-תרבותית להיות על מדף הספרים שלנו. ירצו - יקנו. לא ירצו - נתרום אותו לספריות, בתי ספר, מוסדות ציבור. אנחנו רוצים להתפאר ולומר: הינה, על הספר האיכותי הזה מתנוסס הלוגו של הוצאת הספרים שלנו. זו התרומה שלנו לתרבות העכשווית. ספר או שניים בשנה לא יפיל אתכם, נכון?

לוקחת מהם יותר מ-50 אחוז על המחירות (מה שלא משאיר דבר לסופר עצמו) באיומים שאם לא כך הספר לא יוצג בחלון הראווה. אז לפני שצועקים ודורכים לאחרים על בהונות הרגליים ראוי להתעכן. ול-12 אולי דורי מנור לדעתך מאכזב אבל לפחות הוא לא כותה משעמם.

תגובה מפורטת, נבונה ובעיקר מתמצאת היטב. הבכי של מנור פתאטי, רומנטיקן מטופש.

מה שחסר לספרות העברית הוא אנשים כמו דורי מנור, שמביטים גם לאחור, בפרספקטיבה רחבה של הספרות העברית. בלי מבט כולל על הספרות העברית מאז החלה להיכתב, ובכלל זה קהלת ובן קהלת, לא תיתכן ספרות עברית שתהיה ראויה להישמר בספרייה לאומית כלשהי. כידוע, ספרות בלי עבר היא ספרות בלי עתיד, וחסרים לנו מאוד אנשים שיגשרו על החור השחור הזה. מה שלא חסרים לספרות העברית הם אנשים מסוגה של 12. אלה נמצאים במקומותינו בשפע, עם עין הרע, וכמו לטאה מסווים את עצמם ונטמעים במציאות האפורה.

בבסיס כל החלטה שעושה מו"ל תהיה חשיבה כלכלית (אלא אם כן הוא רוצה שהספר "הנדיר והחשוב" יהיה האחרון...). גם כאשר הוא מוציא לאור ספר חשוב ולא ריווחי, הוא לוקח בחשבון את יחסי הציבור שיתלוו לספר ויגדירו את הוצאה לאור כחדשנית וכזו שמוציאה ספרים חשובים... ספרי השירה שהכתב הנכבד לא מצא בחנויות הספרים יצאו לאור בזמנים אחרים בהם הם היו כלכליים. ואותם אפשר להשיג בספריות. הספרים שיימצאו היום בחנויות הם מן הסתם כאלה שנמכרים היטב היום. כדי לשנות את המבחר הקיים בחנויות ואת הספרים שיוצאים כיום לאור צריך לשנות את טעם הקוראים.... כשאלה ירצו לקרוא ספרי שירה, יימצאו המול"ים שיוציאו לאור ספרי שירה...

הוצאות הספרים הם ארגונים למטרת רווח לכל דבר ועניין ועל כן נראה לי תמוה בלשון המעטה שאתה מצפה שהן תוצאנה ספרים לפי טעמך האנין. אם יש ספרים בעלי ערך תרבותי ללא רווח בצידם - מן הראוי שהמדינה או עמותה נדבנית כלשהי תוציאם לאור. שבענו מיועצים...אם הנושא כה קרוב לליבך, מדוע שלא תקים עמותה שכזו או תתרום את זמנך לשכנוע משרד החינוך והתרבות לעשות כן? בזכות מה אתה מטיף לאחרים להוציא מכספם האישי כדי להוציא ספרים מסויימים? כמה כסף הוצאת אתה מכספך האישי על מנת להשיג את מטרתך החשובה?? ולמרות זאת, רוב הוצאות הספרים (כולל ידיעות אחרונות) מממנות ספרים רבים שאין להם דורש בשל חשיבותם (הסובייקטיבית) וכל זה בזכות הרווחים מספרים שמוכרים! וגם זה...הרבה יותר ממה שאתה אי פעם עשית לטובת העניין...

לדורי לא משנה מה שאלו אותו או מה כותרת שורת המאמרים הוא תמיד נכון עם המשנה הצרופה שלו.מה שחסר היום ומחר זה מה שהיה אתמול! ההתרפקות הדקדנטית על העבר לא תוביל אותנו קדימה.הספרות השתנתה והקהל הקורא אותה השתנה ,הרצון לעצור את הקדמה ולבוסס בבוץ הדביק של הנוסטלגיה הוא תירוץ של מנור לעובדה שהוא כבר לא רלוונטי וטעמו הספרותי לא מדבר היום לאף אחד חוץ מהאליטותת שבמילא מקבלות עותקי ביקורת מההוצאות. אף אחד לא קונה את הספרים האלה ולכן ערכם המסחרי הוא אפסי.ערכם התרבותי הוא גדול אבל בשביל זה יש ספריות לא הוצאות לאור שהן מה לעשות גוף עסקי עם נתח רווחים.מה שאת הבוכה עליו הוא העובדה שאין גישה לספרים האלה? תאשים את מי שאינו תומך בספריות! ככה כולם יוכלו לקרוא את הספרים וגם שאלת המחיר הקטלוגי ירד מן הפרק. בקיצור,לא ממש משנה לך מצב הספרות העכשווי אלא מעניין אותך מדוע לא מדפיסים את הספרות של פעם.הקשר בין שורת המאמרים שקדמה לך ולמאמר שלך הוא תמוה אבל מאחר ואתה תלוש מהמציאות הספרותית העכשווית זה לא ממש מפתיע.

ערכה של תרבות מעולם לא נמדד ולעולם לא ימדד בפופולריות ורווחים, בדומה מאד לערכה של הגות ולערכו של ידע מדעי. לתעשיית הספרים אין הזכות המוסרית לצנזר מאיתנו את ספרות המופת שלנו, בכללה שירה ופרוזה מלפני מאה שנה אבל גם קלאסיקות מלפני עשר שנים שנעלמו כליל מהמדף. איך משיגים היום ספר של חזי לסקלי? במזל מצאתי את "האצבע" בחנות משומשים. השאר נחשבים נדירים הרבה פחות, ועדיין אני מחפש אותם לשווא.

הוא ההבדל שבין נביא לבין לבלרית. אנשים כמוך , גברתי הברנז'אית , לא מכירים את העבר וממילא לא יטביעו שום חותם על העתיד.

מדובר במצב תרבותי כללי, ומשונה להצביע על ההוצאות כאחראיות. מנור מתפעל מהוצאות קטנות, ללא אבחנה ראויה ביניהן: 'סף' נשענת על הגב החזק של הקיבוץ המאוחד, ועל הצלחת הספריה החדשה (זו שהוציאה גם את פוגל, אגב, ועומדת להוציא את לאה גולדברג); רסלינג לא מוציאה סיפורת אלא ספרי עיון אופנתיים בתרגומים בלתי-קריאים; ב'חרגול', למרות ההצלחות המסחריות, לא מצאתי עד היום היצע ספרותי מרתק במיוחד. כרמל הוותיקה ואחוזת בית החדשה באמת איכותיות.