|
השוליה
בשלהי המאה שעברה חי בירושלים, סמוך לבית-הכנסת ר' יוחנן בן זכאי שבו נשמר שופר לבואו של אליהו הנביא ופך השמן שיימשח בו המשיח, סנדלר עני ושמו שאול ברכיה עזוז. סבו היה בן כת הדנמה השבתאית מסלוניקי שהגיע לירושלים בנסיבות מעורפלות, והסנדלר זכר תפילות מיוחדות ושירים מוזרים. אחרי מות הוריו חי לבדו במקום מגוריהם בבית חרב למחצה שנתמך בגזירי עץ שחורים.
עזוז היה איש שמן וקירח, אהב לאכול לחם חם ולשתות ערק. מעטים היו הבאים לביתו, וביניהם איש אחד שפעמים בכל יום, לפני עלות השחר ובחצות, היה תוקע בשופר בכל פינות בית-הכנסת, תקיעות קצרות וחזקות כשל חצוצרה צבאית, ונעצר לזמן ממושך יותר על יד כסא אליהו הנביא ועל יד הארון ובו פח השמן.
שנים רבות חלם עזוז על שוליה שינקה את הכוך שעבד בו, יוציא את הנעלים ליבוש ויעסוק בעבודות קטנות. מישהו שיוכל לצוות עליו, לטפל בו ולספר לו סיפורים. אולם הוא היה עני מכדי להכניס לביתו שוליה. בדרך כלל היה מתקן נעלים ולא תופר חדשות כי לא היה בעל מלאכה טוב ולא חרוץ. עברו שנים ועזוז שכח את רצונו בשוליה.
יום חורף אחד התעורר עזוז עם אור ראשון לקול נפץ רעמים ותיפוף גשם וברד על גג הבית ועל זגוגיות החלונות הצרים. נדמה היה לו שמישהו דופק על דלתו. הוא קם התעטף בשמיכות ופתח את הדלת. בחוץ היה קר מאוד, גשם חד מאוד תקף את פניו ואת ידיו החשופות. עננים שחורים ירדו על הגגות הבודדים של כפר השילוח. עזוז רצה לחזור לחדרו, והנה ראה פתאום על הרחבה הקטנה שליד חומת העיר משהו שעצר בו על יד הדלת הפתוחה של ביתו והקפיאו על מקומו. על הרחבה, נוטף מים ורועד מקור, עמד מלאך עירום ויחף, מהדס בתוך שלולית של מים.
משחזר הדם אל פניו של עזוז, פנה ללכת אל הרחבה ברעדה רבה, חושש להביט במלאך, ורק כאשר ראה את בבואתו בשלולית, נשא את עיניו. המלאך היה מביט בפחד גדול אל השמים ואל הברקים שהתפתלו בהם כמו נחשים. הוא בכה בלי קול. מקרוב נראה המלאך כאדם לא גבוה במיוחד. עזוז עטף אותו בשמיכה והוליך אותו לביתו, והמלאך פסע לצידו בדרך ארץ ובשתיקה. בתוך החדר מחה עזוז את הדמעות מעל פני המלאך, חימם מים, רחץ את רגליו, ייבש את שערו והלביש אותו חולצה לבנה ישנה. הוא כיבד אותו בכוס תה קטנה עם שתי קוביות סוכר, ובעצמו שתה כמה כוסות ערק וכולו מלא מבוכה ופליאה.
אחרי ששתה המלאך את התה, זהרו פניו בזוהר משונה ועיניו זרחו. עזוז נתמלא שמחה רבה ואמר לו, בזכרו את דברי סבו ואת מלמולי האיש עם השופר על גן העדן: כמו בשמים כך עלי אדמות, כמו בראי. אולם המלאך הניד בראשו לשלילה, ושוב החל להזיל דמעות. עזוז המשיך לשאול על השמים, אבל המלאך לא השיב, אלא בסימנים לא מובנים, עד שהבין עזוז שהמלאך אילם. בלילה חלם שהוא יוצא עם שחר מפתח ביתו ורואה גשם מלאכים יורד מהשמים והתעורר בבהלה שמא לא היה הכול אלא חלום. אבל בפינת החדר ראה את חולצתו הלבנה של המלאך ושמע את נשימתו השלווה.
מאותו יום ואילך נשאר המלאך בביתו של עזוז. תחילה לא עשה כלום בבית המלאכה, אך היה הולך ברצון לשליחויות שונות. מביא נעלים ללקוחות, מביא מים או זרדים. פעם אחת אסף מסמרי עץ שהתפזרו על רצפת הכוך, ופעם אחרת משח בשעווה כמה חוטים. כשהגיעו ימי הקיץ, היה מוציא את הנעלים ליבוש על גגו המקומר של הבית. ויום אחד כשהיה עזוז חולה, תפר המלאך סוליות חדשות בנעלי אחת השכנות. עם השנים התרגלו הכול לשוליה החדש. עזוז היה מספר לו סיפורים ומפזם משירי סבו. המלאך היה מחייך בדומיה ושותה אתו ערק.
מתוך ספרו "משחק המלאכים"
... היה איש ועכשיו גם הוא מלאך.
|
ספרים 
