באמת הגיע הזמן שמישהו יספר מה היה שם החבר שלי התעסק בזה כל השבת, פתאום דיבר עם חברים מהצבא. יצא ממנו משהו שלא ראיתי אף פעם

קראתי אותו כמעט בנשימה אחת, ברצף, ולא הצלחתי להפסיק. הכתיבה זורמת ושוטפת, עושה חשק לעוד ועוד, הסיפור עצמו מצמרר ועוצמתי. מאז שסיימתי לקרוא הוא פשוט לא יוצא לי מהראש. מן תחושה כזו שהכל מתגמד וחסר משמעות לעומת הדברים שקרו שם. הספר נתן לי הרגשה כאילו באמת הייתי שם יחד עם החיילים, כאילו ראיתי את זה לגמרי בעצמי וחוויתי איתם את החוויות. היו לי צמרמורות איתם, פחדתי איתם, ואפילו בכיתי איתם. הוא מקלף הרבה שכבות מהגיבורים, ונותן הצצה מדהימה על אנשים שהמצב מביא אותם לחיות בלי שום מסכות. הוא מראה מה זה חברות אמיתית, שתלויה בחיים ומוות. בהחלט נותן כמה נקודות מחשבה על החיים. ספר חובה

עזבו את הניתוח הפוליטי, זה ממש לא מה שחשוב, זה פשוט סיפור מעולה ודמויות מתוקות וחמות וזה מה שחשוב. נכבשתי.

כתב היד שלי, שנשמע לפי הכתבה מאוד דומה, עוסק באינתיפאדה. איזה באסה. לא נורא, עלה והצלח.

הרומאן הזה מבוסס על הפרוייקט שרון לשם פרסם פעם בשבעה ימים "הר הקללה" ? כי זה נשמע אותו כיוון

קניתי כבר ברביעי וסיימתי לקרוא בשבת. הספר זורם ביותר וממש מיוחד. הוא לא נותן שם שניה מתה, קצב מסחרר, יש המון רגעים מקסימים ומעוררים מחשבה, ואין מישהו שלא יסיים אותו בדמעות של התרגשות. מעניין אבל איך יתקבל אצל מבוגרים, כי יש שם מלא סקס וישירות ובוטות.

הספר הזה נכתב בהשראת סיפורם של שני לוחמים: נועם ברנע וצחי איטח, שנפלו בבופור. צחי היה חלק מליבנו, במשפחת דולב (פלחה"ן גבעתי), ונחקק בהיסטוריה בתור ההרוג האחרון של צה"ל בלבנון. ילד קורן וזורח, מוכשר כמו שד, אהוב ורגיש עם לב זהב. צחי, אתה שלנו לעד.

בן הזוג שלי השיג את הספר עוד לפני שיצא כבר לפני חודשיים. הוא ניסה לשכנע אותי בטענה שכך אולי אצליח להבין קצת את מה שעובר לו בראש ואת צורת החשיבה הגברית ואת עולם הרגשות שלו ושל החברים הטובים שלו. נרתעתי מאד בעיקר משום שלא היה לי כח לקרוא משהו שעוסק בצבא. אבל אחרי שקראתי כתבה על הספר ביום שישי האחרון בעיתון החלטתי לנסות. ביליתי איתו את הסופש, ואפילו לא סיימתי עדיין, אבל אני כבר יכולה לומר: וואוו! חרך הצצה נדיר ליצורים המוזרים האלה שנקראים גברים!

גם אני ראיתי את הכתבה החשובה ביום שישי ועלתה לי רק שאלה אחת : איך יכול להיות שהשם "אריק שרון" לא הוזכר ולו פעם אחת בכתבה. שכחנו? סלחנו? ההתנתקות סתמה לנו את הפיות? בתוך כל הדיון על "מה היה הטעם?" "למה היינו שם?". השאלה איך עוזרים לחייל להתמודד עם מלא משמעות יום אחד וחוסר משמעות מוחלט יום אחרי היציאה מלבנון איננה אותה שאלה בלי ההתייחסות למימד הפוליטי. מישהו צריך להגיד את הדברים על שרון ולא לחשוב שאם הוא כבר עשה משהו אחד טוב אז לא נזכיר את כל הרע שעשה לפני. לי זה הפריע. אבל זה לא קשור בכלל לכותב הספר שעשה מעשה חשוב מאוד

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. נועם היה ונשאר כל כך יפה ועדין ורגיש תקראו את הספר כדי שתבינו כמה איבדנו

אני רק בעמוד 110 אבל מה שכבר אפשר לומר שהספר מקושט בהמון גיבורים ערסים סטייל. באופן שהפתיע אותי זה כוח מדהים, כי יש בו משהו נורא מרענן - קול חדש ומאד ייחודי: גם משעשע וגם טעון ונוקב.

ראיתי את אבאב של נועם באולפן שישי בכתבה על הספר וכל כך התרגשתי. לבנון עדיין בנשמה. צחי נועם ועוד רבים וטובים שהלכו מאיתנו לא ישכחו אני שמח שיש גם ספר שמספר על הגיבורים שלי

יש משהו נורא חמוד ונעים בגיבורים שהם הכי רכים וילדים מצחיקים ועדינים אבל במקביל הכי גברים. הם הכי חיות מלחמה מורעלים, אבל הכי מספרים בקולם סיפור אנטי מלחמתי זועק, הכי רוצים אהבה אבל הכי נוטפים בזעם וניכור כלפינו הת"א, כלפי האשכנזים והצפונים. זה יצר משהו שאי אפשר לא להתאהב בו. אכן סיפור נדיר וכובש.

מיהרנו כל כך לשכוח את לבנון כאילו זה לא היה כאילו זה בכלל היה של מדינה אחרת. אבל מוטב מאוחר. אסור לשכוח. כי למרות שזה היה סתם. אי אפשר להגיד סתם למי שאיבד שם את יקיריו

זה הזמן להודות שהייתי ג'ובניק ופייר לא היה לי מושג מה היה שם. אבל הספר הזה פשוט גרם לי להבין מה עבר על החברים שהיו יוצאים שבת עם מבט כבוי בעיניים

ראיתי את הכתבה בחדשות ביום שישי. הילדים בכיתה י"א בכלל לא ידעו שהיינו בלבנון. ספר חובה בכל כיתה בישראל

ספר מעולה. קיבלתי מחבר ולא ממש רציתי לחזור לימים ההם אבל נשאבתי בטירוף. ספר חזק סוחף יש לפרצוף בכל הכח. זה ספר חשוב כי כל כך מיהרנו לשכוח שהיינו שם כמעט 20 שנה

מצטרפת לזעזוע. גם אני התפלצתי שראיתי את התלמידים שנה לפני גיוס לא יודעים שהיינו שם 20 שנה . אין להם מושג וזה פשוט מחפיר. בושה למשרד החינוך. בושה להורים ובושה לנו

פשוט חוויה נדירה

ספר איכותי שיצמח לספר פולחן. יש בו את כל המרכיבים שיביאו אליו גם את הקהל הכי איכותי ומשכיל, אבל גם את המוני הצעירים שלרוב לא נוגעים ביצירה ספרותית. אהבתי מאד.

לכל דור בלבנון יש את הלבנון שלו. אני שייך לדור של אמצע שנות השמונים בלבנון ואני זוכר בעיקר את היופי של החורף בהרי השוף,את פתיחות הציר בין כפרים דרוזיים ציוריים,את ההתאהבות בנערות צידון,את החומוס והלאפות בצור,את אהוד יערי חוזר איתנו בטיסה,את השלמות הציוד ואת גניבות התחמושת מהחטמ"ר לקראת הירידה לאימון,את החיים הטובים בארמון הקיץ של הנשיא הלבנוני בו פגשנו לראשונה בפעולה את ג'ורג' מהשב"כ ,את הירידה לבאתר א-שוף אל הבית שבו פעל השב"כ ובו התפעלנו והתפעמנו והזדעזנו ונדהמנו והיינו המומים משתי מערכות הקשר שבו נשמעו במקביל קולות המלחמה שהתנהלה בין הדרוזים ובין הנוצרים (שמבחינתם לא ידעו מן הסתם שהישראלים שעובדים עימם עושים את אותו הדבר גם עם הצד השני),את צביעות המפקדים הבכירים שאסרו עלינו לאסוף מציאות (רובי אוויר וצייד וסכיני קומנדו ואפילו לוחיות רישוי של מכוניות זנוחות) ולרכוש מוצרי חשמל שונים בעוד הם מסתובבים בשטח עם קאלצ'ים וסכינים שנלקחו שלל ועם מכשירי וידאו שהוחבאו היטב בתוככי הג'יפים ביציאות החפוזות שלהם (וגם סמים הוברחו,חלקם נרכשו בעבור אמצעי לחימה,שני טילי לאו שנגנבו למיטב זכרוני והופעלו אחר כך על כוחותינו),את העדר הפחד ובמילים אחרות הטמטום שהביא אותנו לישון כל הדרך מג'בל ברוך ועד מטולה בלי להיות מוטרדים מאפשרויות של פגיעה במהלך הנסיעה ומנגד לבצע מירוצי נגמשים על הכביש החוף בואכה דאמור. אחר כך באה ההערכות החדשה ברצועת הביטחון והחיזבאללה החל להתפתח כגוף לוחם מיומן ובצבא התחיל תהליך שאליו מתייחס צ'יקו תמיר בספרו החדש (סירוס מוחלט של הפיקוד הבכיר וקיבעון מחשבתי ופחד מנפגעים שהובילו לירידה ביכולות המבצעיות),ואז מת רונן,נהרג במארב נרדם (נפל ישן על משמרתו,בשנתו נתן לנו את החיים)ואחר כך ומאוחר מדי ברק הבין שאין צורך לשבת בלבנון על מנת להגן על הגליל (וגם היה לו את ה"מזל" של ה-11\9 והפלישה לעירק והחלשותה של סוריה - גורמים שמאפשרים לישראל לחיות בשקט יחסי אל מול האיום הפוטנציאלי הקיים של החיזבאללה. אז מה היא לבנון ? ומי היא לבנון ?

אז הסופר אשכרה שלח את כל החברים שלו להגיב, יפה מאוד. אולי תתנו לנו לקרוא ולהחליט לבד? קניתי את הספר כי חבר שלי נפצע פעם בלבנון ואני מתכוונת לקרוא אותו, אבל אולי להרגע עם הטגובות?

אחלה ספר

כבר מהעמוד הראשון הייתי בעיקר סקרן לראות איך חברה שלי תגיב לספר הזה והאם היא תצליח להתחבר. אז נתתי. כלומר הצעתי לה להעיף מבט והיא נשאבה לגמרי, ונכבשה כולה, וחטפה ממני. כבר יומיים היא שקועה עמוק בסיפור ולא מפסיקה לדבר עליו, לצחוק ולבכות. אתמול דיברנו כל הלילה, פתאום היא שאלה אותי שאלות שפתחו בינינו שיחה מדהימה על דברים שהיא לא ידעה עליי. מבחינתי כמו שמיה כתבה כאן יש לספר "אם יש גן עדן" בעיקר עוצמה ענקית ביכולת להסביר למי שלא היה שם ובעיקר לנשים את העולם שלקחנו אנחנו משם. וגם, זה פשוט אחלה סיפור שכתוב בכישרון מבריק. מאמין שהספר הזה יזכה לאהבה גדולה מצד אמא שלי והקהל הספרותי הכבד, אבל גם יצליח להביא לספרות קהל צעיר שהוא לא קלאסי. ואמא שלי בינתיים אולי תצליח להבין קצת את הצעירים שחיים סביבה. סחטיין.