וחשוב, ואריאנה, כתבת מקסים, כהרגלך. תודה!

אלא למבוגרים, צריך לקרוא את הסב-טקסט ולהבין. אני מזמן החלטתי שאין צורך להלעיט אותו באגדות מרושעות, וחולות, כדי להזין את הפנטזיה ואת עולמו הפנימי יש דרכים אחרות וספרים אחרים.

פוליאנה היא ילדה יתומה שמגיעה לדודתה הקרה וסביבתב העויינת ובעזרת גישה חיובית עד כדי גיחוך מצליחה לשנות אותם לחביבים יותר. יש שם גם איזה משברון עד כמה שזכור לי (בכל זאת לפני יותר מ-20 שנה קראתי את זה) אבל העיקר שם זה הקסם של האופטימיות של הילדה הזו. מאד מומלץ.

פוליאנה היא יתומה שגרה אצל הדודה הקפדנית שלך ומאמינה בלראות תמיד את הצד הטוב בכל דבר. ספר מתקתק משהו שלא בטוח שידבר אל הילדים של היום. האמת שגם אלי לא דיבר בילדותי. פוליאנה היא יותר מדי מתוקה, יותר מדי perky

היתומה המועדפת עלי בז'אנר היתומות. מכירה כמה וכמה בנות שהתאוו לאחר קריאת הסדרה להיות יתומות ג'ינגיות ולגור בחווה בקנדה ובדרך גם לזכות לשבור לוח צפחה על ראש החתיך המעצבן של הכיתה :-)

המסגרת המשפחתית העזרה ההדדית וכו...

ספר "פוליאנה" על ילדה יתומה שגרה אצל הדודים. כתבה, אלינור פורטר (יש גם סרט מקסים של דיסני).

גם אתה נתקפת בהתבטלות הפופולרית הזאת - אבא של... סבא של... וכו'? ולפני עומרי? מה היית, כלום? כשאתה עם הבן שלך אז זה יפה שאתה מראה לו שהו כל העולם שלך, ועד כמה הוא חשוב לך. אבל למה גם כשהוא לא בסביבה אתה ממשיך את ביטול העצמי שלך? גם בפגישת עסקים אתה מציג את עצמך כאבא של...? ולמה כאן כן (בהנחה ששם לא)? בקיצור, להבא, עדיף שתכתוב את שמך. ואם אתה מרגיש שזה כלכך נחוץ, תוסיף "אבא של עומרי". ככה גם אולי נלמד להכיר אותך.

לפני מאות שנים, בזמן שסופרו אגדות האחים גרים, הורים חורגים היו תופעה הרבה יותר נפוצה מאשר היום. תוחלת החיים היתה נמוכה, ואנשים רבים התאלמנו בגיל צעיר והתחתנו מחדש. ולפעמים ההורה החורג נשאר "תקוע" עם ילד יתום. בימינו, גם כשיש אבא חורג הוא לרוב בנוסף לאבא ביולוגי חי וקיים. כנ"ל אמא חורגת.

את צודקת. מקווה שההורים הצעירים יקבלו את עצתך.

כל סדרות הילדים הספרדיות שהילדים מכורים אליהם- קטנטנות ופינת אור המדברות במשך 6 עונות על לגור בבית יתומים, עם המנהלת האהובה ביותר בעולם שהיא תחליף האם הכי טוב שניתן היה למצוא. וכן, גם אחותי הקטנה חולמת להיות יתומה.... זה לא שחיי המשפחה נוראים, זה שהאלטרנטיבה שרואים בטלוויזיה בבית היתומים פשוט נראית מצויין...

האגדות הקלאסיות (כדוגמת אלה של האחים גרים למשל) נכתבו לילדים ולא למבוגרים. אלא שהן נכתבו בתקופה שבה התייחסו לילדים אחרת ממה שמתייחסים אליהם היום ובתקופה שבה הילדות נתפסה כדומה מאד לבגרות. אבל מי אמר שהאופן והדרך שבה אנחנו תופסים היום את הילדות ואת הדרך שבה צריך להתייחס לילדים- היא דווקא הנכונה?

למגיבה מס' 2: מהר לרוץ לספריה לקרוא את פוליאנה. ברצינות!

איזו עויינות מה קרה? לכל דבר מקום ועת וכעת אין סיבה שהוא לא יתבטא בצורה כזו מאחר והכתבה בעצם עוסקת בילדים וב"מבוגרים שלהם", חוץ מזה זה דווקא די נחמד.

מוטל בן פייסי החזן - " אשרי יתום אני.... ליתום אסור להרביץ!"

העניין הוא לא מה היה בתקופת האחים גרים, או מדוע המציאות או הדמיון שמשתקפים מאגדותיהם מופנים לבוגרים או ילדים "בוגרים", העניין הוא שהם אולי היו טובים לתקופתם, אין שום צורך להמשיך ולאמץ אותם בקנאות ולהחשיב אותם כקלאסיקה שעליה ילדנו חייבים לגדול. הזמנים השתנו, הילדים השתנו וההורים השתנו, הגיע הזמן להתפקח ולתרום להם משהו באמת, לפתח את עולם הדימיון , הפנטזיה ולתת מקום ל "חטאים" הקטנים שלהם בצורה חיובית ולא במתן לגיטימציה ללהיות יתום מהורים או להחליף אמא במשך אין ספור דפים, וגם לא בחינוך להתחמקות מהמציאות. יש גם דברים טובים בעולם. זה לא פחות גרוע מלראות פרסומות או טלנובלות (רחמנא ליצלן) בגיל צעיר כ"כ. ילדי עדיין לא הגיע להארי פוטר, אך כהבחירה שעומדת בפניי היא או כיפה אדומה או העץ הנדיב , כיפה אדומה עף מהתחרות.

הוא אמנם מחפש את דמות האם לכל אורך הסיפור אך מסופר שהוא ננטש כשהוא היה תינוק והגיע לארץ לעולם-לא ובשום אופן לא ברח.

שהילדים ילמדו ויפנימו שהכי טוב זה במשפחה נורמלית ושגירושים זה איום ונורא כי מי יודע איזו אמא חדשה תבוא להם ומה היא תעולל להם. זמני האחים גרים היו הכי טובים כשמשפחה הייתה משפחה והנשים לא פירקו אותה על כל פיפס קטן

הזהות האמיתית של סופרמן היא קלארק קנט והוא רואה את הוריו המאמצים כהוריו האמיתיים ומתייעץ איתם לכל אורך הדרך. על ג'ור-אל הוא שמה רק כשהוא היה בוגר במבצר הבדידות. מהוריו האמיתיים הוא לומד על כוחותיו ועל המקורות שלו אבל את הדברים החשובים (לפחות ע"פ הקומיקס) כמו צניעות, חוש צדק וטוב לב הוא מקבל מהוריו המאמצים.

איך לא הכללת את אן שרלי, האסופית האולטימטיבית של מונטגומרי? והיית חייבת להזכיר גם את הולדן קולפילד. לפחות.

בילדה פיירינה ובילד רמי בספריו של הקטור מלו. ומה עם אוליבר טויסט?

קלארק קנט הוא בעצם התחפושת של סופרמן, ולא להיפך (אני זוכר שהיתה התייחסות לזה באיזה סרט ידוע). לגבי השאר אני מסכים, למעט העבדה שהוא "שמה" על אביו רק בבגרותו- אני חושב שהוא *שמע* על אביו רק בבגרותו.

במאות הקודמות מוות בלידה היה מאוד נפוץ. אלמן צעיר עם תינוק היה חייב להתחתן מחדש וכך אמהות חורגות היו תופעה נפוצה. באירופה של אותה תקופה התזונה היתה עניה מאוד, ילדים עבדו מגיל מאוד צעיר וכשהתרשלו חטפו מכות. על הרקע הזה צריך להבין שהרקע לספורי האגדות אינו דמיוני אלא מבוסס על מציאות מאוד קשה.

"שמה" ו"שמע" היתה טעות הקלדה, המקש "ע" ממוקם ממש מעל המקש "ה". סרט הקולנוע "סופרמן" אינו מביא את הסיפור במלואו כפי שסופר בקומיקס. הזהות האמיתית של סופרמן הוא כפי שהוא רואה את עצמו ובתחילה הוא היה מציל אנשים כקלארק קנט. התחפושת והזהות כסופרמן באה רק אח"כ כשהוא הבין שהוא לא יכול להמשיך לשמור על הסוד שלו אם אנשים היו מזהים אותו. הוא רואה עצמו כקלארק קנט בראש ובראשונה. מה שטען ביל ב"להרוג את ביל" היה השקפת העולם המעוותת של רוצח".

או למעשה כמו דף משני הספרים שכתב: סיפור הנפש-בבליאותרפיה. אבל לא קראת עד הסוף אריאנה? לו היית קוראת עד הסוף היית מגלה שמרבית מה שאת קוראת כספרות ילדים לא נכתבה ככזו. נו מיל'א..עדיין כתבה חביבה.