הלוואי שלרבים בחברה שלנו היה את האומץ לומר את האמת בפרצוף ללא מסכות של פוליטיקלי קורקט.

האחד אינו פוסל את האחר. כחולה כרונית עיני אינה צרה באומללים האלו.

ומה בעצם הוא בא לומר? שיש עוד חולים במחלות אחרות שלא נכללו בסל הבריאות? את זה כולם יודעים. מה ציפית? שחולי הסרטן שכן יכולים לעמוד על רגליהם (ומבלי להתנצל על זה) ישבו בבית ויצפו למותם? או שמא יארגנו איזה מחאה הכוללת את כל סוגי המחלות והמצבים הבריאותיים שאינם נתמכים ע"י הסל? זו צפיה לא מחוברת, ולפחות איזושהי קבוצה של חולים קמה על רגליה ומוחה כאשר נגזר עליה מוות מחוסר ממון. עושה הרושם שד"ר בר-אילן תופס את תפקיד החולה כאחר שחייב לשכב במיטה וחס וחלילה לא להמרות את פי רופאיו או מממני תרופותיו ולא למחות. יש משהו מיליטנטי בתפיסה שאם הם מוחים הם לא ראויים.

אתה - שנשבעת את שבועת הרופאים, אתה אמור ללחום רק למטרה אחת!!! שלא יהיה מצב שבגלל סדרי עדיפויות פוליטיים ימותו חולים בישראל! אתה לא יושב בועדת הסל, אינך ממלא שום פונקציה בעבודתו של השטן, אינך חלק מהמערכת המחליטה מי לימין ומי לשמאל! אתה רופא, וכרופא אתה זכאי לדיעה משלך, אבל אין לך שום זכות להשפיע או לקבוע מי כן יקבל טיפול יקר להחריד ומי ימות כמו כלב....את הגיגיך אתה רשאי לפטפט בסלון ביתך ביום שישי, או אפילו בהפסקת הצהרים במשמרתך, אבל לא בפומבי ולא כחלק מההשפעה על סוג וטיב הטיפול שכמה עשרות צעירים חסרי רגש ולב באוצר מיעדים לפי מפתח כידאיות כלכלית גרידא, או כאשר מעשן אקטיווי בר מזל ועתיר שנים עושה צחוק מעובדת קמילתם וגסיסתם של השובתים....אל תעז לשחק את תפקיד האלוהים, אלא אם תספר לנו שגם אתה, או מי מיקיריך הקרובים ביותר חולים גם הם, חס וחלילה!!!

קצת חבל שהדיון (במיוחד באיזור הטוקבקים) גולש לפסים לא מכובדים. המדובר כאן, על נושאים מוסריים-אתיים מהמדרגה הראשונה. הייתי מצפה מהכותבים הנכבדים (אינני מוכן להשתמש בתואר "ד"ר לא מכובד" כנגד מי שאינני מסכים עימו...) להתייחס לעובדות (ורק להן) ולהסביר לכולנו - לדוגמה - מה הערך של 3 חודשי חיים. לעומתם - הייתי מצפה ממגיבים אחרים להסביר איזה נזקים יכולים להיגרם (טיפולים מצילי חיים למיניהם) אם ניצמד דווקא לתרופות אלה. כשלעצמי, לא גיבשתי דעה מוצקה לכאן או לכאן. העובדות המדעיות ידועות לי (מן הסתם יותר מלחלק מהכותבים האחרים כאן), אך בשאלות המוסריות של "חיי שעה", "הצלת חיים", "הקלת סבל" וכדומה - פשוט אינני מיומן מספיק. ולכן, אני רק מתחנן למגיבים - השקיעו מעט בבדיקת הנתונים, והגיבו רק "לעניין". קוראים אותנו (ולגבי חלקנו - גם פוגשים ושומעים אותנו) אנשים שאלה כל חייהם. קצת רגישות ורצינות בבקשה.

מדינת ישראל היא מדינה עשירה, מאד. הבעיה שהכסף מתועל למקומות לא נכונים. ולא, אני לא מתכוון לנפנף בססמאות של 'ההתנחלויות' או 'החרדים', כי מדובר בכסף קטן יחסית. אני מתכוון לשואבת הכסף העיקרית בישראל: השחיתות והטמטום. מאות רשויות מקומיות שעולות מיליארדים למדינה, עשרות חברות ממשלתיות, דירקטוריונים, ג'ובים משונים ותפקידים הזויים. רשות השידור, עם תקציב של למעלה ממיליארד שקל (תחשבו מה התוספת הזו למשרד הבריאות תעשה). השחיתות היא אבן הריחיים שלנו, אם נלמד לחסוך ולתעל את הכסף למקומות הנכונים נגלה שאנחנו בגן עדן.

מצאת את מי להאשים במצבו. "חולה הפוגע בעצמו במכוון מאבד הרבה מזכותו לתבוע סיוע מהחברה"? במקום לההתעשט ולתפוש ששביתת חולים היא אות קלון לכל אחד מאתנו היושב ומחריש בשעה זו שאבוי שנקלענו לבושה שחולים נאלצים להפגין למען הצלת חייהם (!) ובמקום להבין שאין הדברים הנכוחים שציינת עומדים כלל לעומת זכות חולי הסרטן לקבל את הטיפול שאולי יציל את חייהם, אלא מדובר באותו עניין ממש - הרי הם כולם נמצאים באותה ספינה טובעת של מערכת בריאות המדולדלת בכוונת מכוון - יצאת לך במערכה נגד האויב הלא נכון ותוך שימוש בנימוקים ובשפה המעוותים שבה משתמשים פקידוני האוצר ואדוניהם המפוטמים.

אתה צודק במאה אחוזים, ד"ר בר-אילן. הרפואה הולכת ומתייקרת, ושום מדינה אינה יכולה לממן כל טיפול. תמיד יהיה צורך להחליט מה להעדיף, בהתאם לשיקולי תועלת ומחיר. יחד עם זאת יש להגדיל את סל הבריאות במידה ניכרת על חשבון הוצאות פחות חיוניות ובזבזניות.

דבריך מביעים תיסכול רב. בליבך אתה יודע (וגם רופאים רבים אחרים) כי החולים אינם מקבלים טיפול רפואי לו הם זכאים ע"פ חוק חוק הבריאות נירמס ונעשק ע"י פוליטקאים אטומים שחושבים שהקופה הציבורית נועדה לספק את גחמותיהם הפוליטיים ומאוויהם האישיים. אתם ציבור הרופאים שרואים עצמם אינטליגנטיים ( ראה דבריך: "נאלצתי להשיב, "שב-95 אחוזים.....". דמעות הציפו את עיניה המושפלות. "לא הבנתי את זה ככה, דוקטור".) , אתם הרופאים שיודעים כי החולים נעשקים מזכויותיהם הבסיסיות - אתם שותקים. זכותם של חולי הסרטן להפגין ככל אזרח אחר. אמירתך: " חולה הפוגע בעצמו במכוון מאבד הרבה מזכותו לתבוע סיוע מהחברה." זו אמירה נוראה. אין לך זכות יתר מוסרית לקבוע את ערכיות פועלם. ובכלל האם אדם שנחשב לבריא והוא שובת רעב אינו פוגע בעצמו? האם אז זה תקין ע"פ מידות המוסר שלך? שביתת רעב היא הזעקה האולטמטיבית של אדם, שאינו רוצה לפגוע פיזית באחרים, אבל מוכן לפגוע בעצמו. ייתכן שנכון יותר לעשות מעשה כמו המהפכה הצרפתית...

לו היו שובתים למען החולים כולם, ניחא; לו היו קוראים להגדלת תקציב ה"סל" ולבחינה מחודשת של כלל החלטות הועדה, ניחא. אך מאבק אלים (אלימות עצמית) למען קבוצת חולים אחת בלבד יש בו משום עלבון, או אף פגיעה בקבוצות חולים אחרות. במיוחד בחלוקתם של משאבי בריאות שומה עלינו להגן על החלשים והפגיעים, לאו דווקא על הבוטים. האם שאת מפושטת של המעי הגס הינה המצב הרפואי היחיד שנותר מחוץ ל"סל"? נניח והממשלה תיכנע לשובתים ותכליל את הטפולים עבורם הם שובתים ב"סל הבריאות", השובתים יתפזרו לביתם מרוצים. אך האם ייתמו הבעיות והעוולות של מערכת הבריאות שלנו? האם הציבור והחולים מבינים עד כמה חמור יהיה התקדים לפיו הממשלה מקציבה טפולים "מצילי חיים" בהתאם ללחץ ציבורי-פוליטי ותרגילים של יחסי צבור ואסטרטגים פוליטיים.

כל הכבוד לד"ר שלא מתבייש לומר את דעתו הלא-כל-כך פוליטיקלי קורקטית אבל נכונה ב 100%, זה לא יעיל למדינה להוציא 100000 ש"ח כדי להאריך את חייו של חולה סופני בעוד 3 חודשים, אין בכך שום טעם, זה עוד 3 חודשים שהוא ומשפחתו יסבלו. במקום זאת צריך לקחת את הסכום ולהשקיע בחולים שיכולים לצאת מהמחלה ולהמשיך לתרום לחברה בה ה חיים. יעילות כלכלית.

הנה קם רופא אמיץ ואמר דברי טעם. כן! צריך ועוד צריך לעשות סדרי עדיפויות...והסרטן כבודו במקומו מונח אינו בן יחיד. נדמה שהדברים פשוטים מכפי שעושים אותם. אם צריך להציל עשרות אלפי חולי סוכרת או אולי (ורק אולי) ארבעה חולי סרטן, התשובה ברורה לחלוטין והיא גם מוסרית בעליל. אבל הבא ניקח דוגמא מאתגרת יותר. במציאות שבה סל התרופות מוגבל האם לא צריך לממן קודם צילומי סי.טי לעשרות אלפים הסובלים יום-יום שעה-שעה מכאבי תופת בגב? כאלה המגבילים את התפקוד, גורמים הפסד ימי עבודה והתדרדרות נפשית? מספיק עם החנפנת הזולה. סרטן היא מחלה סקסית, המצטלמת היטב ומדובררת בהתאם ועם זאת לסובלים ממנה אין מונופל על מסכנות. חשוב יותר לשמור על התפקוד התקין ואיכות החייהם של המאסה הקריטית של הסובלים. ברורה לי זעקתם של חולי הסרטן מבחינתם אין דבר זולת כאבם ואולם מן הרופאים הייתי מצפה להפעיל שיקול דעת מערכתי רחב-הקף עפ"י קריטריונים רציונאליים ולא מחמת סחטנות רגשית.

כאחות, אני רואה מידי יום את נזקי הרפואה המודנית. מה האזרח הבור רואה? למרבה הצער, עם כל הנגישות לידע נראה שרבים מאיתנו מעדיפים לגלוש באתרי סקס במקום לקרוא קצת על תופעות הלוואי של תרופות וטיפולים "מצילי חיים" כביכול. כאחות, אני פוגשת מידי יום בתרופות מאריכות חיים שגם מאריכות את הסבל ואף יוצרות מחלות איומות אחרות! הכסף הרב שמבוזבז על מקרים חסרי תוחלת יכול לשפר בקלות את מצבם של החולים הקלים ואכן הדבר לא נעשה כי, כדברי בר-אילן: זה לא מספיק הרואי. כמו רבים מעמיתי, אני סבורה, כי אם אחלה חלילה במחלה חשוכת מרפא, אני מוותרת מראש על כל הטיפולים היקרים והאכזריים, ובמקום זה מעדיפה תרופה שתשים קץ לחיי במהירות בלי שימשיך להגרם סבל לי ולבני משפחתי. חברות התרופות עושות שימוש ציני בתאוות החיים של בני אדם. תתעוררו.

רופא אמיתי שלא הושחת ע"י העוצמה האדירה של חברות התרופות, שהם המרוויחות מהרחבת סל התרופות ולהם לובי ממומן היטב. אנחנו למעשה מממנים אותם. האמת היא אכזרית - יש מחלות שאין להם טיפול וצריך לקבל את המציאות הזאת, מי שלא רוצה לקבל את האמת הזאת - שיבטח את עצמו בביטוח פרטי ולא יטיל את העלויות על כולנו.

כל שנה מתים יותר מ-500 איש מתאונות דרכים ואלפים הופכים לבעלי מום. האם המדינה צריכה לרכוש עבור כל אזרח טנק בכדי שלא יפגע בתאונה? ואם הדיון מוגבל לחולים. היום ניתן להציל כל חולה לב סופני בניתוח השתלת לב-ריאות שעלותו מעל מליון דולר. האם נשלח כל חולה לב לניתוח ע"ח המדינה?

תרופה כמו הרצפטין, שלמזלנו כן הוכנסה לסל, היא תרופה מצילת חיים, עם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים. נכון הוא שחולים סיעודיים וקשישים מופקרים כאן למות מהזנחה. ובזה צריך להילחם. אבל, ואבל גדול. מספרים לנו מצד אחד שלסל התרופות חסרים מאה מליון, אבל מצד שני לשוחד בחירות נותנים בלי להניד עפעף מליארד. ועוד מצפים מאיתנו לשתוק ולחשוב שזה בסדר. אז זהו, שלא. זה רק עניין של סדר עדיפויות. ואצלנו סדר העדיפויות הוא נבזי לחלוטין. כי לא חסר כסף. והמליארד הזה יכול היה להציל הרבה חיים.

חבל שאין עוד רופאים אמיצים כמוך

..." האם הציבור והחולים מבינים עד כמה חמור יהיה התקדים לפיו הממשלה מקציבה טפולים "מצילי חיים" בהתאם ללחץ ציבורי-פוליטי ותרגילים של יחסי צבור ואסטרטגים פוליטיים"... זהו ציטוט מדבריך! האם דברים אלה נכונים רק לגזירה האכזרית של סל הבריאות? הרי אין תחום בחיי המדינה - מהחינוך ועד לטיב המים שישתה כל תושב באיזה שהו חור....הכל נתון לכוחם של גןרמים אינטרסנטיים, בעזרת לוביסטים מקצועיים בשכר מלא וגבוה מאד, הכל מוכרע אך לפי טיב יחסי הדורש עם מי מהקובעים באמת....הכל פוליטיקה זולה, דביקה ומושחתת.....לכן מאבקם ההירואי של החולים השובתים מוצדק בעיני....אם לא הם - מי יקום לעזרתם? אתה??? הרי לא תעז לסכן את מעמדך או קשריך הטובים, לא עם הבוסים במקום העבודה ובטח לא עם גדולי ספקי התרופות, מהם אתה וחבריך חיים טוב.....

כל הכבוד על עמדתך הלא פופולרית שמראה על אמת של אדם שבחר לטפל באנשים וגם לראות את האמת שבמציאות. ישר כוח!!!

לא חושבת שהפתרון הוא להתרצות ולכלול ב"סל" תרופות של הבוטים. התייחסתי לזכותם להביע מחאה לגיטימית (ושביתת רעב הינה מחאה לגיטימית). החולים בסרטן המעי, או בכל מחלה אחרת, אינם צריכים לשאת את עולם של כל שאר החולים שסובלים מהסל. לגיטימי ואף מכובד למחות במישור הפרטי ולא הכללי. אמנם סולידריות זה ערך חשוב, אך אסור להלאים על מזבחה את האינטרס הפרטי והקטן של החולה הסובל. להזכירך ויקי כנפו צעדה בדאגה רק לנושא החד הוריות, המחאה צברה אימפקט ובאמת הפכה לחברתית ורחבה יותר רק לאחר חשיפה ופרגון תקשורתי- בדיוק ההיפך ממה שאתה עושה בכתבתך.

ברגע שאנו מתחילים להתקוטט ביננו לבין עצמנו האם לתת לחולי הסרטן או לסיעודיים, האם לילדים הנזקקים או לקשישים הנעזבים, לחרשים או לנכים, למפגרים או לחולי הדיאליזה באותו רגע הוכרע הקרב והוכרז נצחונם של המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. שהרי כל מטרתם היתה לשכנע אותנו שזאת אכן הדילמה האמיתית שעומדת בפנינו, שנקודת המוצא היא שאין מספיק ולא יכול להיות גם לזה וגם לזה, שחוקי הטבע בכבודם ובעצמם מכתיבים דילמה מעוותת מסוג זה וכל שנותר הוא להלחם איש על נפשו וקרובו. ולא היא. ה"מצב" הוא תוצאה של מדיניות של התנערות מאחריות לרווחת האזרח, של שימוש לרעה בכספינו למטרות זרות, של חוסר אחריות משווע בשימוש בו, חוסר יעילות ושחיתות לשמה. של העדר מחויבות להשתמש בכספי מס הבריאות לצרכים להם נועדו, של פטירת מעסיקים ממס בריאות מקביל לעובד שהיה נהוג עד החלת "חוק ביטוח בריאות", של העדפת זכויות מעסיקים, בעלי הון ו"אנשי כלכלה" על זכויות עובד וחולה.

כתבה מצוינת

מי אנו - (אתה ד"ר נכבד, ואנחנו - חולים או בריאים) - שנקבע מה ערכם של 3 חודשי חיים לאדם על סף מותו ולמשפחתו??? "סחטנות"??? אני פשוט קורא ולא מאמין... כל עוד 120 מחממי כורסאות בכנסת זוכים לכל תרופה שהיא ללא תשלום בניגוד לאלה ששובתים ("הסחטנים" כלשונך) - מגיע לכל אזרח במדינה לפחות אותו הדבר. ןאני, כאחד שכבר היה ברגל וחצי בעולם הבא, מאחל לך שלעולם לא תצטרך לספור את ימיך האחרונים, שלא תצטרך ללמוד מה ערכם של 3 חודשי חיים אחרונים, ושלא תצטרך להאחז בסיכוי קלוש של 5% להשאר בחיים כי זה כל מה שיש לך!!!

אני מוכן לתמוך בכל מחאה ופעילות שמטרתה שיפור הרפואה והגדלת סל התרופות. אני מסתייג לחלוטין מעמדה לפיה "לא כדאי" לחברה להשקיע בהארכת חיים, ולו מצומצמת, של חולים המעוניינים בכך. אני מתנגד בתוקף לכל מאבק בנושא הממוקד בקבוצת חולים אחת, ובדרישה לטיפול מסוים. שר הבריאות חוטא לצבור ששלח אותו כאשר הוא מנהל דיונים ממוקדים על "חולי סרטן המעי". עליו, ועל כל נבחרי הצבור לדאוג לשלשה דברים בלבד: 1. הקצבה נאותה לסל 2. שועדת הסל תפעל בצורה מקצועית, הוגנת וא-פוליטית 3. עמידה תקיפה על כך שמסגרת הסל לא תפרץ לפני או אחרי דיונים נאותים, ולא תזמין לחצים כוחניים. הזכות היחידה של חולה לקבל תרופה מהמערכת הצבורית, היא בזכות הערך של "סולידריות אנושית". שובתי הרעב ואלו המספקים להם רוח גבית חותרים תחת ערך חשוב זה. אני קורא להם לחדול מלשבות רעב ולקרוא לצבור לבוא ולהפגין בעת הרחבת הסל ובעד מערכת שיקולים הוגנת בחלוקתו, ותוך מוכנות נפשית למצב בו הכסף הנוסף יימסר לנזקקים אחרים ולא לחולים בשאת המעי הגס דווקא. זה יהיה מאבק הירואי אמיתי, ואליו ראוי להצטרף.

מה אמורים החולים המסכנים לעשות?? למות בשקט?? מספיק עם הדמגוגיה - מדובר בתרופות שכן מאריכות חיים ומי אתה שתשפוט. יש במדינה הזו מספיק כסף גם לחולי סרטן וגם לסוכרת!!

אבל באמת, כל הכבוד, אני חושב כך כבר הרבה זמן, אבל אינני יכול לנקוט עמדה פומבית בגלל חוסר ההבנה של הציבור הכללי לגבי עדיפויות הקצאה. ברגע שהמאבק הופך להיות אישי - קשה מאד לעשות את המעשה האמיץ שלך ולדון על עקרונות. האמת היא שבודדים בעולם יכולים לאפשר לעצמם כספית את כל מה שהרפואה יכולה לתת. גם המדינה צריכה להחליט על עדיפויות . כאשר המדינה מוציאה כסף ללא שיקול = כל אחד , שעובד, נותן כסף (בעזרה הדדית) לחולה קשה על מנת להאריך חייו בחודשים ספורים. זה כואב, מרגיז, מתסכל אבל, בסופו של דבר אף אחד לא נשאר בחיים.

גילוי נאות-יש לי ענין אישי-אני חולה לוקמיה שעבר השתלת מח עצם. כבר כתבו טובים לפני-מחאת חברינו השובתים כנגד הפוליטיקאים שמוצאים כספים למטרות שונות ומשונות משום שהם נלחצים פוליטית וציבורית-כך גם חברינו השובתים מפעילים לחץ ציבורי לטובתם -זה לגיטימי וזה מוסרי וזה גם יצליח.

אין בושה??? האין חיי חולינו - קודמים לחיי אחרים? "עניי עירך קודמים"!