יקירתי, אני קוראת את הכתבה שלך ודומעת, ולא, לא קל לרגש אותי. אני מבינה, אפילו שאני לא מזדהה ו/או מסוגלת להזדהות עם מצבך, אך אני מבינה את הבלבול הזה שתוקף אותך שאת כבר לא יודעת מאין באת ולאן את הולכת. כל שנותר לי הוא לחזק את ידיך, ולומר, שגם אם זה נשמע כקלישאה, הניצחון בא מבפנים. זה נכון שהחברה , רובה ככולה, תשפוט אותך לא משנה מה תעשי על פי סטנדרטים מעוותים, אך עדיין יש הבדל בין אדם אשר מקבל את עצמו על כל מגרעותיו , לבין אחד אחר אשר משפיל עיניו ובז לעצמו. לכן, אני אומרת, תאהבי את עצמך, תוותרי לעצמך והכי חשוב- תביני שאת חיה, נושמת , נעלבת ושמחה- וזה הרבה. עם האהבה, תבוא הסבלנות והחמלה, ובחלוף הזמן תמצאי אנשים אשר יאהבו אותך בזכות מי שאת, אך אל תחכי לאנשים אלו, לפני שתהיי הראשונה לעשות כן.

אויש, צריך להיות פרס על הטור הטוב ביותר, איזו מקבילה לפוליצר. זה כל כך נכון. אני קראתי את מה שציטטת מפי דנה ספקטור, על איך ששמנה בצבא ורזתה אח"כ, ובכיתי את נשמתי. אני עצמי הפסדתי אהבה שלא יכולתי לבטוח בה מעולם, כי כשהייתי שמנה הוא בז לי. וכשרזיתי, כמה שרציתי לרוץ לזרועותיו, שום דבר שהוא עשה לא יכול היה לגרום לי לבטוח בו מספיק כדי להרשות לעצמי לאהוב אותו מקרוב. בתקופה ההיא קראתי את הטור של דנה. ועכשיו שנים אחרי כן, אמנם הקטע של בעית הזהות לא נכון לגבי יותר. למדתי פשוט לתת בעיטה בתחת לכל מי שמפנה אליי זרקורים, כאילו אני צריכה לספק את סקרנותם, כי הם צריכים איזו פנטזיה. גם את הפאסיביות האגרסיבית שבתוקפנות שקטה כנגד הכוסית שלא תוכל להשיג למדתי לשקף במראה למי שנוקט בה, ולהשאיר אותו מושפל ממעשיו שלו. אבל לענין עם האהבה התלויה בדבר, מאוד התחברתי. זה נכון מה שאת אומרת. אנשים מסובבים אחריי את הראש ברחוב, אבל אני לא יכולה לשלוח תמונה למישהו שמכר משותף רוצה להכיר בינינו. זר לא יבין זאת, ובטח לא גבר... וזה נכון שזה קשה להשלים עם העולם במלוא צביעותו בכל הנוגע לאהבה. וזה קשה לראות במבטו של כל מחזר את הפנטזיה שכל קשר בינה ובינך הוא מקרי בהחלט. ולמען האמת, אפשרויות האהבה הרבה יותר מצומצמות. כי כשהייתי שמנה מס' שנים לא הייתי צריכה אף פעם לברור את המוץ מהתבן. מי שגילה בי ענין באמת ראה אותי. לא היתה חשדנות. ויש לי מכרות שמנות שאני יודעת שהאהבה שלהן היא הדבר האמיתי. לכן את לא צריכה להתנצל על כך שאת מתלוננת על קשיים באהבה כשאת כוסית. זו לא צדקנות מזויפת, זו האמת. האמיני לי. הזדהתי עם כל מילה.

אני אמנם גבר, ואף פעם לא היו לי בעיות משקל, תמיד הייתי רזה, אבל ריגש אותי לקרוא את הדברים. כמובן שאני מסכים עם כל מילה והלואי שנשים יקבלו את עצמן כמו שהן או לפחות יבינו, כמו שאת הבנת, שבסופו של דבר המרדף אחרי הרזון והדמויות השדופות במגזינים (מגזיני נשים) - הוא מגוחך. אבל זה פחות חשוב... מה שכל כך שקוף לי מהכתוב, הוא שהטיפול הפסיכולגי שבטוח עברת, משפריץ מכל הכיוונים ושינה לך את התודעה והתפיסה. זה פשוט נותן תקווה, שאפשר יום אחר לרפא את הנפש ולהפסיק לכאוב כמו שזר לא יבין.

כן זה נכון - האוכל נהפך לחלק מהזהות שלך וזה ממכר לאללה - מה לעשות שמעבר לאינסולין מופרשים עוד הורמונים מעוררים ( כמו הסרוטנין ) פשוט מדהים מה שהיא מספרת - מרגע שהיא נגמלה מסם האוכל היא חייבת תמיכה נפשית כפיצוי. אנחנו כחברה לועגים למכורים למינהם ( למעט למכורים לעבודה ולצדקנים ) מבלי להבין שהמכורים הם רק תמונת ראי שלנו

כמה דברים על מנת למקד וללבן את הכתבה: 1. ההרזיה בסופו של דבר היא שלך, בשבילך ועבורך. נכון שמטרת הנקמה עזרה ודרבנה, אבל בסופו של דבר היא ירדה מעוצמתה (הנקמה). 2. הישג גדול מאד עשית בירידה הגדולה לבד ובשיטת הנכונה של צמצום קלוריות. 3. ההישג הגדול ביותר והקשה ביותר הוא שמירה על המשקל, וטוב עשית שהלכת דוקא אחרי הירידה לקבוצת תמיכה. הבנת וידעת שעדיין יש בורות שחורים בדרך, ואפשר ליפול בתוכם בקלות וחייבים לדעת איך עוקפים אותם ולא חוזרים להשמנה!! 4. נכון שהשינוי הגדול שעשית מושך תשומת לב (חיובית) מהחברה, אבל את יודעת שאת נשארת אותו אדם ומפריע לך שהיי! מה קרה! אני אותה אחת רק פחות. אבל מה לעשות, יש הבדל בין דבה לחתיכה , גם את מסתכלת על נשים ורואה את ההבדל. 5. אני מאחלת לך שיקום מלא, מימוש שאיפותיך בלי קשר לגברים, אהבה אמיתית תבוא כי בגרת, הבנת ואת למודת ניסיון . את במקום אחר עכשיו, עם הרזון הבנת דברים אחרים והגעת למסקנות אחרות , והחיים לא יובילו אותך אלא את אותם! 6. באהבה, משמנה משוקמת בתהליך, ובהצלחה בחייך החדשים!!

כשהדיאטה היא מהסיבות הלא נכונות אזי, יקירתי, זו ערובה להעלות הכל במשקל. ואני מדברת מנסיון. רק כאשר חל תהליך של סוויטש במוח בנוגע להרכבי מזון ולגודל המנות המלווה בפעילות גופנית, רק אז הירידה במשקל היא לאורך זמן ורק אז *את* שלמה עם עצמך. ראי מקרה אני! אמנם לא הייתי צריכה לרדת 34 ק"ג כדי להגיע למשקלי הנוכחי (אני עכשיו כ 55 ק"ג והייתי עד לפני כ 10 שנים - כמעט 70 ק"ג על גובה 1.67) אבל *רק* כאשר החלטתי לרזות - רזיתי. וגם היום אני מתרחקת מכל הבורקס למיניהם. אני לא ממש נמנעת מהכל אבל אני מאזנת את עצמי, בנוסף פעילות גופנית!. ובהקשר לכתבה: בעקבות הדיאטה שלי אני דווקא למדתי לאהוב את עצמי, למדתי להרגיש סקסית, גם אני התחלתי להתאפר כתוצאה מזה, והשינוי הוא דרמטי מבחינתי - במיוחד השינוי הפנימי. אצלי זה קרה בגיל 27. אז הצעתי לך: תפקחי את עינייך ו count your blessings ותפסיקי לבכות. נראה לי ששמנה או רזה את פשוט בן אדם לא מאושר. אז תמצאי היכן האושר שלך! הוא לא בהכרח (למרות שזה עוזר!) בהשלת המשקל.

אז תתפלאי לשמוע שזה קורה, מילה במילה, גם לגברים. וכמוך, גם המודל החיצוני החדש שלי לא מאפשר לבטוח באלה שנמשכות פתאום לגבר השרירי שמושך פרפריות. "כן, כן.. שמעתי עליכן.. יודע הכל, מכיר שכמותכן כבר הרבה שנים, מהצד של זה שהתעלמתן ממנו רק אתמול". קשה להשתחרר מהתחושה שזה הכל שקרים.

אני בטוח אם מערכת YNET תשתדל יותר . אנחנו נהנה ממאמרים יותר איכותיים ומגיע לנו... אל תהפכו את הקותרת למאמר,

אליען ,הסיפור שלך מוכר לי, בעברי גם הייתי שמן ,אמנם לא במיימדים כאלו ,אך בכל זאת הייתי מושא ללעג וצחוק.בתקופת הנעורים שאמורה כביכול להיות שיא הפריחה הייתי גולם שמנמן וחסר ביטחון.כל זה השתנה שהחלטתי לקחת את עצמי לידיים בגיל 18 ,ואכן קרה השינוי בדיוק כמו שאת מספרת הפכתי לפרפר ולא סתם פרפר אחד שעף על כל פרח ואינו יודע שובע , אולי לפצות על החסך ?! העניין שהיום אני בן 27 ומערכות היחסים שחוויתי היו אמנם עוצמתיות אך קצרות , מה שאומר שלקחתי את העניין כבר רחוק מדיי ונהייתי בררן יותר מדיי. גם בימיי השמנים וגם היום תמיד רציתי ורוצה מישהי שתהיה מושלמת בשבילי.. זו עד כדי כך בקשה מוגזת לבקש ?! למי שלא רוצה להתפשר...

כל הכבוד. בחורה כשרונית

עוד הצדקה לכך שיש משהו בגנום הנשי שגורם לנו לאובסייה בעיקר לדברים אינפנטיליים כמו המשקל שלנו. ללא ספק מאמר שאני אחשוב עליו עוד הרבה זמן. כל הכבוד לך כתיבה מעולה. ולא אני לא מכירה את הכותבת.

מידי פעם מופיעה כתבה שמשנה למישהו את החיים והכתבה שלך שייכת בהחלט לסוג הזה.הסיפור שלי שונה,אין בו גבר,אבל יש כוכבי כאב אחרים,הרקע לא משנה,אלא מה שאנו מעוללים לעצמנו במו ידינו.תודה על החשיפה.

החברה החילונית הכביכול מכבדת את האישה הפכה אותה לעבד למניות וכלי שרת לגבר המצוי. ההשפלה הגדולה ביותר לנשים היא לחיות בחברה נהנתנית שבה האישה היא עוד מוצר שבא לספק. והנורא מכל הוא שהנשים קונות את זה ומשתפות פעולה ולא מבינות לאיזה שפל מדרגה הן הגיעו. עכשיו הן כבר מספרות לעצמן שהן משוחררות וגם הן מחפשות רק מין, ובשביל ילדים הן אמהות חד הוריות. והאמת היא שהן מאוד מאוד רוצות משפחה ובעל מסור ואוהב שיכבד אותן ויגיע להיות עם הילדים.הם לא רוצות לחיות בחשש שמא הבעל יבגוד כי הן כבר לא נראות כמו בגיל עשרים. אני מציע להפסיק עם הכיעור הזה ולחזור לחיים של תורה שבהם, בניגוד למה שמספרים לכם, יש כבוד עצום לאישה. לכו לשמוע שעור תורה (לגברים) בנושא איך צריך לנהוג באישה.

גם אני רזיתי הרבה אבל זה אחרי השמנה גדולה ובאופי תמיד נשארתי רזה, גם עם 90 קילו הרגשתי כוסית וזה מוזר, אומנם אני נשואה כבר כמה שנים, בעלי מבסוט מזה שיש לו כל פעם אישה אחרת בלי צורך במאהבת - שמנה, רזה שיער קצר, ארוך וכו. אני יודעת שאת עוברת תקופה קשה, תקומי בבוקר תסתכלי בראי ותחייכי, גם אם זה יהיה מאולץ בהתחלה, בסוף זה יבוא מבפנים, זה לא קל - בהצלחה.

אליען, תודה ששיתפת את הסיפור המרגש שלך. כל מה שמתחשק לי לעשות עכשיו זה לתת לך חיבוק גדול ומערסל, שיתן לך את אותה הרגשה שנתן לך השומן, רק שהפעם תרגישי שאהבה ללא תנאי יכולה לבוא גם מבחוץ.

אמרת שירדת ל-66 ואת מרגישה כוסית. אז זהו, שאני שוקלת 62 (גובהי 1.65) ואני מרגישה מפלצת מהלכת שאין לה זכות קיום. ושהסיכוי היחיד שלי לחיים מאושרים זה לרדת לפחות 10 קילו. ועכשיו לקרוא את דברייך ולדעת שלא רק שאפשר להרגיש מושכת במשקל הזה אלא שגם אם ארד זה עשוי אף לא להקל.. זה פשוט הכניס אותי לשוק... ושלא יהיו כאן טעויות, הדעה שלי לגבי הבעייתיות של המשקל שלי לא נוצרה בידי, אלא בידי אינספור גברים שלא מתעייפים להעיר לי ללא הפסק על עד כמה שאני שמנה ובלתי ניתנת לעיכול, שלא לדבר על מה שהזכרת בכתבתך על מבטים זולגים... בקיצור, פשוט לא ייאמן

one hell of self exposer interesting and original writing on a hard topic

זה הדיאטה הבאה שלך. תהני מכל רגע בתור רזה ויפה כי גם זה יעבור ומספיק עם הציפיות של האגו מעצמך. תכבי אותו ופשוט תחיי.

I'm glad there was a happy end after all. Good luck and cheers!

אוכל להאמין. שהרי נראה לאחרונה כי ynet נותנים לכל סופר מתחיל להתפרסם בשורותיו, ככל הנראה כדי למלא את דף השער. ובלי קשר, בהחלט סיפור יפה......

אני גם הייתי ילדה מלאה , אני זוכרת שהייתי בכיתה פחדתי שצוחקים אליי .. הרגשתי כבדה יותר שונה מאחרים אבל הבנתי שאני צריחה להרזות.. כן רזיתי אבל לאחר זמן מה חזרתי להשמנה ויחד עם מחלה הורמונלית.. היה לי קשה אבל רזיתי שוב, והבנתי שעם אחזור המחלה תחזור. כיום אני בת 14 ואני אוהבת את עצמי יותר כי אני מבינה כמה שאני יפה וחברי לא השתנו רק היחס שלי לעצמי.

תיאור מדוייק ביותר של תהליך השינוי מהמימד הפסיכולוגי המאוד בעייתי שלו. ורק מוכיח שיש אנשים, שכשהם עושים דיאטה, הם חייבים תמיכה פסיכולוגית צמודה כיון שאצלם, המראה החדש הוא חסר בטחון לחלוטין!