המילים חותכות את הלב זעקת הדממה נשמעת למרחוק. נהפכנו לעם קשה עורף מרוב האסונות והצרות. עם שבקושי שורד את היום יום לכן אל תכעסי על חבריך שלא שלחו הודעה תנחומים/זכרון. למדתי על בשרי כמה צריך היום לדון לכף זכות שאולי בני אדם ממשיכים את שיגרת חייהם כלפי חוץ אבל אנחנו לא יודעים מה עובר על אף אחד! אומרים שהמת נשכח מלב אדם אך מליבו של בן/בת הזוג לעולם לא יישכח, כי בעצם אדם מת לבת/בן זוגו אז תראי אזרחית שלא מכירה ורק קראה את הכתבה הזילה דמעה ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

אילה יקרה, אוהבים אותך ושולחים לך חיבוק גילי ויעל

מדי יום אני זוכרת שיש הרבה כל כך שאינם. לצערי זה משהו שחיים אותו ומבינים אותו רק כשמרגישים שכול. לפעמים לא יודעים כיצד להתנהג עם משפחה שכולה וזאת הבעיה. האם להזכיר? להמשיך הלאה? אבל את צודקת שאנחנו רק רוצים לדעת שזוכרים.הניחום שלך הוא שהזכרון שלו חי ,דרך ילדכם. יהיה זכרו ברוך.

אבל משתמטים משירות צבאי. ובו בזמן מנפנפים בסיסמה: הסטודנטים נותנים מחייהם 3 שנים ואח"כ שירות במילואים. כמה פאראזיטים כאלה יש שתופסים טרמפ על גבם של המשרתים שירות מלא ומשמעותי, וגם מסוכן? כן, בין המתנדבים לשירות קשה יש אחוז גבוה של "מתפרעי ההינתקות" ו"מתפרעי הגבעות", שבחרו "להתפרע" במקום לנסוע להודו.

איילה הכרתי את רמי מס' שנים,אני זוכר ,צחוק מתגלגל ללא הפסק,כל הזמן... אני לא שוכח מתגעגע ,ותמיד אתגעגע. תהיי חזקה

הוצאת לי את המלים מהפה. אלמנת סרטן ולא צעירה.

זה היה בוקר שחור משחור. גבעה ועליה כ15 נפגעים מתוכם 4 הרוגים. פצוע נוסף נפטר בבית החולים. זיכרון רע ומר. ים של דם צעקות ואבק. מסוקים עולים ויורדים, מהומת אלוהים. יהי זכרם ברוך. מי יתן ולא נדע עוד אסונות שכאלה.

אני איתך כואבת איתך חושבת עלייך

כ"כ מרגש לקרוא, כאילו שאני כתבתי. אני אלמנת צה"ל משנת 91 וגם לי יש בן זוג וילדה משותפת, בנוסף לבת הראשונה. החיים נמשכים אך, הכאב נמצא שם תמיד. בעיקר בחגים ובארועים. תמיד מתגנבת המחשבה, מה היית אומר? ילדתך סיימה תיכון, אוטוטו מתגייסת, אלו המחשבות החדשות, היא בלעדיך מגיל שנה וחצי... רוצה לחזק את ידי כולנו שמתמודדות עם הכאב היומיומי!

ואני שולח לך חיבוק גדול ועוטף חושב שאת גיבורה (שלא באשמתך)

מי כמוני שאבין את המילים שיוצאות מליבך חביבתי,אני היתאלמנתי בשנת 75 ועברתי חיים שלמים עם עליות וירידות,ונכון ,שאנשים אינם מודעים כלל וכלל למיתחולל אצל האחר,מבחינתם האלמנות והכאב עוברים עם השנים,[כאשר זה אצל האחר],ונכון שכאשר הם בכאבם מצפים הם לחיזוקים ממך וממני,אך את ואני מיבחינתם כבר מזמן לא שם,הרי עברו כבר שנים רבות,הם חושבים,אך כנראה שזה טיבם של הבריאות,

כל הכבוד על האומץ לפרסם את מה שאת מרגישה מבפנים. ד"ש ירון.

הלב ניקרע ושותת דם רק מהמחשבה שהיה ניתן למנוע את האסון המיותר ואז אילה לא היתה צריכה ליכתוב ולחשוב שזה אסון ולא מלחמה דיי

גם אם יוצא לנו להפגש רק פעם בכמה שנים , הטעם של האיכויות שלך כאדם רק משתבח.

אין לי מילים ,כואבת לך

עמותת יתומי צה"ל: http://orphans.org.il/ פורום יתומי צה"ל: http://forums.tapuz.co.il/yetomaytzahal/

שכתבת שלעולם לא תחווי , שמחתי לקרוא שאת נשואה ושיש עוד ילדה לפחות הלב לא ריק כפי שלעיתים קורה בשכול... שולחת לך חיבוק וירטואלי ,תהיי חזקה ותמשיכי לזכור אותו ולהזכיר את זכרו ,הנה השנה בזכות פרסום כתבך רבים יחשבו עליך ועליו ,גם אני למרות שלא הכרתי.