Israeli avg science is well above US avg

בדוק. יושב אצלי במסדון אחד כזה.

תוצאות השביתה יעצימו את בריחת המוחות. כיצד? רוב בריחת המוחות נובעת ממחסור בתקנים, על כל משרה של חוקר צעיר מתחרים כעשרה בעלי תואר ד"ר, כאשר לחלקם הגדול אין אופציות אטרקטיביות בתעשיה. כעת, עם העלייה המדהימה בשכר של המרצים, התמריץ להיכנס למסלול האקדמי (לרכוש תואר ד"ר וכן הלאה) יגדל. כך נקבל שעל כל משרת חוקר יתחרו 12 או 13 דוקטורים. כל ד"ר לביולוגיה מהאקדמיה בארץ צריך לנסוע להשתלמות בחו"ל כדי לקדם את הסיכוי שלו להשתלב באקדמיה בארץ (שוב, בדרך כלל האופציות בתעשיה אינן אטרקטיביות, והוא גם אובר-קוליפייר להרבה תפקידים). בחו"ל, הוא יכול כמובן להישאר, או להתחרות על מעט מאוד משרות באקדמיה בארץ. תלמידי מחקר מישראל מתקבלים בזרועות פתוחות באוניברסיטאות בחו"ל. יש להם שם של עובדים חרוצים,מקוריים ובעלי יכולת אילתור. בנוסף, יש להם מוטיבציה אדירה להצליח ולהוכיח את עצמם כמהגרים. אצולת האקדמיה הבכירה בארץ מעוניינת לשמר את המצב: הם מקבלים כוח עבודה מאוד איכותי לבצע את המחקר שלהם (דוקטורנטים), ובשלב הבא יהיה להם מעט מאוד תחרות מצד הדור הצעיר, כי רק חלק קטן ממנו ישאר בארץ. על רגל אחת, זה הסיפור של בריחת המוחות. המאמר כמובן צודק, והשאלה היא? איפה הממשלה בכל הסיפור הזה.

מתוך היכרות אישית של המערכת כדוקטורנט לשעבר, אני מסכים עם כל מילה של כותב המאמר. בריחת המוחות נובעת בעיקרה מחוסר תקנים לקליטת חוקרים צעירים ולא עקב משכורת נמוכה. דרישת הפרופסורים השובתים לחיזוק מנגנון "הסתדרותי" הנותן עדיפות לבעלי הוותק במקום לבעלי תפוקה מחקרית (מאמרים וכד') מוכיחה כי בראש מעיניהם לא עומד הרצון למנוע בריחת מוחות אלא, ככל הנראה, דאגה לשכרם. לצערי הרב, חלק לא מבוטל מכלל הפרופסורים הוותיקים (שכבר קיבלו קביעות) אינו עוסק כמעט במחקר אלא בעיקר בקידומם העצמי בהיבטי כבוד ושכר

חברה אמריקנית בוגרת לימודי ספרות רוסית ספרה לי כי נמאס לה שהישראלים שואלים אותה: "ומה תעשי עם תואר בספרות רוסית?" מתי שכחנו שהולכים לאוניברסיטה לא רק ע"מ לרכוש מקצוע כי אם גם ע"מ כדי להעשיר את הידע ולהשכיל? תגידו לי כי אנו הישראלים, בוגרי צה"ל לא יכולים להינות מהלוקסוס של בי.איי. כללי. אבל האם באמת מדינה שלמה יכולה לבסס כלכלתה על עו"ד, רו"ח ומתכנתים? האוניברסיטאות צריכות להרים את הכפפה ולהתחיל לעודד סטודנטים לחזור, לא רק בדרך של "ללכת ראש בראש" מול המכללות המלמדות משפטים ומנע"ס כי לשים דגש על אותם בתי ספר שייחודיים להן. אלה בדיוק בתי הספר שחוקריהם הוזנחו, שהמרצים (בעיקר הזוטרים שבהם) זוכים לתנאים מבישים ושכולנו ניפגע מהיעלמם.

דוקטורנט למדעי המחשב הנו בעל פוטנציאל הכנסה גדול מאוד (גם טוב עבור המדינה). במהלך הלימודים הקשים מאוד יש לציין מקבל דוקטורנט 5000 ש"ח בחודש (אם יוצא לתעשיה שווה לפחות פי 5-6 ) ולבסוף סיכוייו למצוא משרה באקדמיה בארץ (כמובן ששוב בשכר נמוך) אפסיים. אז למה להשאר במקום בו אתה לא מוערך??

איפה היו רובם של המרצים הבכירים שתנאיהם לא שופרו באותה המידה? מדוע הם העדיפו לשבת על התחת ולתת לסמסטר להיהרס בעוד הם כלל לא זכו לשיפור תנאיהם? האם זה הוא יחסם להוראה האקדמית ולציבור הסטודנטים? כדברי הכותב, השיפור ניכר רק אצל הסגל הבכיר הותיק, אלה שבקרוב גם ככה יצאו לפנסיה. בושה וחרפה !

תקציב ההשכלה הגבוהה עומד על 6.05 מיליארד שקל בלבד, אחרי קיצוץ של 2 מיליארד שקל מאז שנת 2000. משמעות ה"רפורמות" שפרופסור מואב מדבר עליהן היא ייבוש רוב הפקולטאות, בעיקר המדעים ההומניים כיוון שאלה לא נותנים "תוצרת" מיידית, לטובת הפקולטה למינהל עסקים שתהפוך לנגישה רק למי שיוכל לשלם וגם אז ילמדו שם רק קורסים של שוק ההון ותעודות סל.

פרט שולי שנשכח הוא העובדה שהאוצר לא סירב ולא עדכן את שכר הסגל מספר שנים לא מבוטל. במגזר הפרטי אליו סוגד הכותב - אף אחד לא עובד ללא חוזה שמתעדכן בהמשך לשיחת שכר מדי זמן. ביום שממשלות ישראל והפוליטיקאים שלה ישכילו לנהל את המדינה ביושר יושרה, אפשר יהיה לענות להם במטבע שונה. עד אז...

אני מסכים עם כמעט כל מילה במאמר. אבל למה הוא מתפרסם רק עכשיו כשהכל כבר נסגר בין האוצר לבין המרצים? הרי אין כאן שום עובדות חדשות! אולי כי אם זה היה מתפרסם בזמן השביתה, המרצים היו מבצעים "לינץ" בכותב המאמר? או ב ynet?

אחרי שמקצצים מיליארדים מתקציב ההשכלה הגבוהה, וחותכים 800 !!! תקנים של חברי סגל, באים פקידוני האוצר - ומסבירים שהמשכורת ה"גבוהה" שלי - היא היא שמונעת לקבל עוד חברי סגל צעירים... הבנת את זה מואב? או שאתה מבלה יותר זמן בלונדון מאשר בירושליים...

תחילה גילוי נאות- אני בן קיבוץ (וגאה בכך) ואיני מרצה או בוגר דוקטורט האוניברסיטאות מתנהלות כמו קיבוצים רבים בטרם נקלעו אלה למשבר שספק אם יצליחו לצאת ממנו, ואם הן לא תתעוררנה יהא סופן זהה. קיבוצים רבים לא הפנימו כי המציאות החברתית מאמצע שנות ה-80 השתנתה. החברים הותיקים התנגדו לשינויים מבניים ותפיסתיים כגון שכר דיפרנציאלי ויותר רכוש פרטי (מכונית, בעלות על הדירה). לכן, רוב רובם של בני אותם קיבוצים (שהיוו את מרבית הקיבוצים) לא חזרו לקיבוץ והקיבוצים איבדו את כח משיכתם לצעירים. התוצאה הייתה שקיבוצים רבים הפכו ל"בתי אבות" בלי עתודה אנושית. כיום, כשמרבית הקיבוצים עוברים שינויים שהיו צריכים לעבור לפני 15-20 שנה, נראה כי זה מאוחר מדי עבור מרביתם. וכעת לאוניבסיטאות – בדומה לקיבוצים, גם הן לא הפנימו שחלו שינויים. בעבר, חלק גדול מבוגרי הדוקטורת שסיימו בחו"ל בהצטיינות שבו לישראל מטעמי ציונות ושייכות תוך שהם מוותרים בצד הכלכלי והמקצועי. כיום המצב שונה. בפני הבוגרים טובים מונחות הצעות מאוד אטרקטיביות מאוניברסיטאות בחו"ל (במיוחד ארה"ב) ולרוב הם מעדיפים אותן על פני השכר האחיד הנמוך המוצע בארץ. כתוצאה מכך לארץ חוזרים הפחות טובים (וזה בלשון מעודנת). בדומה לקיבוצים, גם באוניבסיטאות הדור הותיק של המרצים מתנגד לשינוי מבני, ודואג לתנאיו תוך שהוא מפקיר את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. אם מסתכלים רואים כי בפקולטות רבות אין דור עתיד,ושכמות הפירסומים בכתבי עת מדעיים מובילים התדרדרה בעשר השנים האחרונות. האוניבסיטאות צריכות להבין שהן חייבות לעבור שינוי בטרם יהיה מאוחר מידי – צריך ליצור מנגנון של שכר דיפרנציאלית כזה שמאפשר לראשי החוגים להציעה חבילה אטרקטיבית לחוקרים\מרצים מבטיחים כדי שלפחות יהיו בידם כלים להתחרות על המוחות הטובים. במקביל דרושה רפורמה גם בשכר הלימוד, כך שהוא יותאם לרקע הכלכלי של הסטודנטת לפוטנציאל ההכנסה לאחר התואר ולביקוש לתואר (אין מה לעשות אמצעי המדינה מוגבלים וצריך ליצור מנגנון שמאפשר לימודים אקדמיים למעוטי הכנסה בלא תלות במילגה). ולסיום, כדאי למרצים, לראשי האוניברסיטאות, לשרת החינוך, לשר האוצר ולראש הממשלה ללמוד את מה שהוביל קיבוצים רבים למצבם כיום, ועם השינויים המחייבים למנוע (אם לא מאוחר מדי) השנות התהליך באוניברסיטאות. כל הנאמר בלשון זכר הכוונה גם ללשון נקבה.

הייתי כותב כמה דברים על הקומבינות(לכאורה) שנעשות בכספי קרנות המחקר(לכאורה) או בהוצאות הספרים האונברסיטאיות(לכאורה) או קומבינות בקרנות לקשרי מדע(לכאורה כפול גם על הקומבינה וגם על הקרן) או הנסיעות לכנסים מצ'וקמקים (סוכנות נסיעות גלובלית במסווה אקדמי לכאורה). שלא לדבר על פוחלצים סניליים שלמדו מדעים כשניוטון היה סלבריקה, וישנים במקרה הטוב(לכאורה) או נופחים בשנתם במקרה השני(לכאורה). או פרופסורים לכלוןם שבונים להם קורס(לכאורה) של 4 (לכאורה) סטודנטים נידחים שלא התקבלו לשום קורס אחר(לכאורה) אבל השיא, באצת, הוא התשלום לפי וותק - כמו ברוסיה של המאה שעברה - פרופסור לכלום שהאלטרנטיבה שלו בשוק - שכר מינימום מרוויח כמו פרופסור-מדען-לפיסיקה גרעינית פעיל? או מומחה למשפט בין לאומי?

פעם , לפני שנהיו פרופסורים שמנים, הם היו סטודנטים שהעדיפו רוח על עסקים ומדע ושאר מקצועות שרווחים חומריים בצידם. מן הסתם גם היה להם קל יותר להתקבל, או לגמור דוקטורט מזה שבחר בדרך העגומה של "רפואה" למשל, או" מת' למשל ואפילו משפטים (הם הכי חומרניים - איכס). רק במרוב רוח, נשתבשה כוונתם, ופתאום הם רוצים להרוויח בדיוק כמו ההוא - החומרני - וכלכך חומרנים נהיו - עד ששכחו שעידן הקולחוז ורוסיה שמש העמים (בו בילו את ילדותם) חלף בבזיון מהעולם. היום יודעים שאנשים לא שווים: לא בהזדמנויות, לא בכוח הרצון, לא בכשרוןוגם לא ביכולת ההשתכרות. ככה זה. למדתי את זה באו"נ." וגם הם יודעים את זה - עד שזה מגיע לשכרם - ואז - גילדה תוקפנית ומכוערת! אבל התוצאה תהא(כמו בעולם כולו) אט אט (או מהר מהר) יעברו המרצים הטובים למוסדות ומכללות שמשלמות, והאונברסיטאות על הסגל הבכיר שלהן יהפכו לנודות ציבוריים למי שלא יכול. *מעניין גם לבדוק את זהותם של נציגי הסגל בסנאט - תגלו נוכחות מרשימה של אוכלי חינם.

פרופסור מואב כן צודק! לא הייתה שום שחיקה שכן המדד בשנים האחרונות היה נמוך מאוד. טענת "השחיקה" מבוססת על השינוי בשכר הריאלי בשנות הגיאות, אולם כוח הקנייה של המרצים לא נשחק ולו במאום. כמו כן לא ידוע לי שבשנות השפל שהיו בעבר במשק קיצצו בשכרם של המרצים או עצרו את הזחילה הטבעית בשכרם. חלק מתנאי ההעסקה של המרצים הם תנאים סוציאליים שלא מקבלים ביטוי בתלוש וקביעות, והם אכן לא נפגעו (לפחות אצל המרצים הבכירים).

המרצים הבכירים כמו הרופאים הבכירים כמו הפקידים הבכירים - כולם מעוניינים להמשיך ולהגדיל את הפער בין הזוטרים לבכירים. חפשו פרופסור מן המניין שירד מן הארץ - לא תמצאו. דבר שלא מפריע להם לילל על בריחת הצעירים הטובים מן הארץ כמין מס שפתיים ודמגוגיה. הקביעות היא מקור הבעיה ועד שלא יעמדו כולם למבחן ביצועיםת ימשיכו הצעירים המוכשרים לברוח.

הבנאדם עובד עם כל המרצים ששבתו.. לא נראה לי שהם יעברו על המאמר הזה בשתיקה

אליו אתה שייך. האידיאולוגיה הנאו-ליברלית שאתה מייצג הפריטה את מדינה ישראל מנכסיה. האוניברסיטאות הבאות בתור.

אבל, למה לא להוסיף לבריחת מוחות גם גירוש מוחות.

את הזיופיות שבדבריו ניתן לראות בהחלקת נושא מענקי מחקר. בשביל לקבל מענק מחקר אתה צריך להתחרות עם עשרות {בעצם מאות} חוקרים אחרים תחרות אמיתית לא כמו המכרזים המזויפים של אולמרט וחבריו. רק טובים מקבלים והרבה טובים לא מקבלים.

אולי ע"י ממוצע של כל ה"פרופסורים" בארה"ב - מה שכולל את הדרגות המקבילות למרצה ולמרצה בכיר בארץ. פרופסור מלא למדעי הרוח באוניברסיטה ציבורית בארה"ב מקבל לפחות את אותם 32000 שקלים לחודש. לכך יש להוסיף עד שליש על משכורת קיץ (משכורת שנתית לפרופסור מחושבת לפי תשעה חודשים), תוספות מחקר שונות, וכמובן משכורת כפולה ומרובעת אם מדובר באוניברסיטה פרטית ובמקצוע מבוקש (פרופסור לרפואה מהמצטיינים בליגת הקיסוס מרוויח יותר מנשיאי האוניברסיטאות, כ-700,000 דולר לשנה). עם זאת, המשכורות בארץ בהחלט לא רעות, אחרי השביתה. עניין התקנים שמוזכר בתגובות באמת בעוכרי האקדמיה. גם בארה"ב, כדי לבדוק את "מצב בריאות" החוג אפשר פשוט לראות כמה תקנים נוספו לו (או נגרעו ממנו) בשנים האחרונות.

במאמר מ 12 בדצמבר 2007 כותב פרופ' מואב: " קשה לשכנע חוקר צעיר ומבריק, לחזור לישראל מארה"ב ולוותר על 100 ואף 200 אלף דולר (תלוי בתחום) מול 35 אלף דולר בארץ. מאידך פרופסור ותיק, בינוני, לא משקיע במחקר או בתלמידיו, נהנה משכר גבוה של כ-70 אלף דולר לשנה (25 אלף שקלים לחודש) - יותר מהשכר שיקבל אם ייבחר לעבוד בארה"ב. " המשחק עם המספרים בהתאם לכותרת המאמר גורם להטעייה. שימוש מטעה במספרים כדי לחזק תיזה הוא שימוש לא ראוי. ניתן להבין מהכתוב שפרופסורים צעירים בארצות הברית משתכרים בין 100 אלף ל200 אלף דולר בשנה, ואילו פרופסורים וותיקים בארצות הברית משתכרים פחות מ 70 אלף דולר בשנה. כמובן שהדברים ממש לא כך. אגב, אני נגד ההשוואה עם פרופסורים בארצות הברית, כי נגד השוואה כזאת אפשר להציג גם שכר של פרופסורים בסין. ההשוואה המתבקשת היא מול סקטורים ציבוריים ופרטיים בארץ בתחומי המחקר. קולגה שלי, שסיים את לימודי הדוקטוראט שלו בתחום ההנדסה, קיבל שכר של 11000 ש"ח (ברוטו כמובן), בחודש, עזב לפני כחודשיים את האקדמיה לתפקיד בו שכרו 35,000 ש"ח, רכב וארבעה ימי עבודה (כך שהוא ממשיך כמורה מן החוץ באוניברסיטה תמורת כמה אלפים נוספים). כאן מתקבלת חוסר הפרופורציה בשכר חברי הסגל האקדמי. אגב, אני פרופ' חבר, שמבצע את מחקרו בעזרת עט נייר ומחשב (בלי מעבדות), ושכרי לאחר תוספת השכר שכבר ניתנה כ 15000 ש"ח ברוטו בחודש ועוד כ 2000 תוספת על קריטריוני הצטיינות.

אנחנו מוחות מגורשים. לא חשבתי שאצטרך לבחור בין להתפרנס בכבוד לבין הארץ ואני לא מדברת כאן על דרישה לשכר גבוה אלא לא להתרוצץ כמרצה מן החוץ בין 5 מכללות, כל אחת יותר גרועה מהשניה ולהיות מובטלת כל קיץ. עכשיו מצבי לכאורה זמני אבל כשהילדים יגדלו כבר לא נוכל לחזור ארצה.

יש להוסיף שחוקרים צעירים הינם במצב משפחתי המאפשר להם ניידות גבוהה יותר מאשר לותיקים. נתוני השכר בחול שהביא עומר הם נכונים בעיקרם, אולם נראה לי שהממוצע הכללי אינו משקף את העובדה שבכירים בארה''ב עושים בוכטות. לא כולם. סי יו סון...

חייבים להבין שבסוף היום צרכים לכלכל משפחה.בספרות רוסית אין כסף ואין עתיד כי העיסוק בתחום הזה מוגבל למדי.חשוב מאד ללמוד מקצוע שיוכל להחזיק אותנו כלכלית ורק אחרי אם מתחשק אז ללמוד עוד משהח להשכלה כללית.ללא כסף לחיות שום דבר לא יתקדם.זו המציאות ולכן אינני מתפלא שהישראלים חותרים למקצוע בסוף הלימודים.הם פשוט מציאותיים ולפי דעתי צודקים בגישתם.

הנושא המוצג בכתבה יכול להתאים גם לתחומים אחרים ועיקרו פרדוקס הגיל. מחד, ככל שתוחלת החיים מתארכת, נדרשות שנים רבות יותר של עבודה על מנת לפרנס את האוכלוסייה. מאידך, ככל שאדם מבוגר יותר (ותיק יותר), הוא נמצא רחוק יותר משיא כושרו, הן הפיסי והן האינטלקטואלי. אותם פרופסורים וותיקים ומרובי הישגי עבר הם ה"בקרוב" של הצעירים והדוקטורנטים של היום. בעוד מספר שנים, גם הם יהיו בכירים, עם הישגי-עבר מוכחים וידרשו שכר גבוה יותר. זוהי גם שאיפתו של כל אדם, להתקדם בעבודה ולעלות בסולם השכר, אלא שמצד שני, בה בעת הישגיו יורדים והוא מתקשה להתחרות בצעירים ו"רעבים" ממנו. פיתויים של צעירים רבים להיכנס לשוק העבודה בתנאי-פתיחה פחות טובים מתבססת עבורם על הציפיה להתקדמות בהמשך הדרך, אלא שעד אז יהיו צעירים "חדשים" שיתחרו בהם. ישנו גם הפרדוקס של המעסיקים לעומת החברה בכללותה. כאשר מעסיקים מעדיפים באופן גורף כוח עבודה צעיר ודינמי יותר, הם יוצרים בעיה חברתית, שבה אנשים מבוגרים נפלטים משוק העבודה שנים רבות לפני גיל הפנסיה, לעיתים ללא יכולת לפרנס עצמם בכבוד. זהו הצד השני של מה שמתואר בכתבה. האם זהו סוג חדש של מקרתיזם כלכלי-חברתי שבו אנשים מבוגרים מושלכים למעין קבורה אסקימוסית כלכלית?

אולי אפילו מטומטם.