במקום הראשון (טכסט כתוב בכשרון לדעתי), חוסר אמפטיה והעדר חסד כלפי העברית שחייה בסיכון יום יום, כמו גם חיי דובריה, המיעוט הנרדף במזרח התיכון, כמו ישראל הנרדפת שהיא אהבת חייהם, והם נלחמים על חייהם שבו זמנית פירושם הצלת שפתם העברית מהכחדה. חיי אדם וחיי שפה מאוחדים בלי הפרד במקרה של ישראל. אם יצליחו להשאר בחיים, לפניהם המטלה הכבדה עד בלתי אפשרית- להשיב לעצמם את תרבותם האותינטית שאינה באמת נפרדת ל'אשכנזית' ו'ספרדית' אלא היא אחת מגוונת בניואנסים יפים. המשורר שעליו מדובר בחר בדרך הקלה והמתגמלת, לפתח אמפאטיה כלפי הרוב הערבי האדיר ולחבקו (חיבוק שהדימוי יכול כמעט להדגים עד כמה משונה ולא טבעי חיבוק זה), דוקא את הרוב האדיר שאינו נמצא בשום סיכון. בסיפור שזכה ב"הארץ" מפורטות אחת לאחת (כגוף הסיפור, וזו האמת של הסיפור כפי שהכותב מבין אותה), כל האג'נדות האנטישראליות, בחלקן אנטישמיות, המקובלות בתעמולת המחבלים ותומכיהם. אין מעט חסד לנרדפים.

צורת הכתיבה עם הניקוד בלתי קריאה. למה לא פשוט לסרוק ולהציג כתמונה?