כנה, ומאד אמיץ, מרגש עד דמעות, תודה לך יגאל סרנה

אין לי ספק שארצה לקרוא הרומן החדש שלו.

הדרישה שכל ספר ימריא לגבהים האלה היא מגוחכת. הרי לא בכדי ספרות מופת היא מופתית. יכול להיות שהביקורת נכונה ומדויקת, או שלא, אבל המשפט הזה שומט חלק מכוחה. לפחות בעיניי.

הספר כתוב בכשרון ברגישות וביכולת התבוננות מופלאה. יד ענוגה, ומעט קפוצה לאורך כל הספר. אני שנולדתי לתוך משפחה עם הרבה סודות, להורים שנותרו עקורים עד יום מותם. בדיעבד, מנסים להבין, עומדים חסרי אונים וללא תשובות. תודה ליגאל סרנה שפתח עבורי אשנב קטן .

הקורא מרגיש שיש לפניו נושא חשוב מאין כמוהו, אך קשה להתחבר אליו כיוון שהכל עטוף בשכבות אינסופיות של מלל מייגע. התחושה העולה מהטקסט היא שבמקום לעסוק בנושא שלשמו נתכנסנו, מעדיף המחבר לערום מלים לשמן, ולייצר טקסט המאוהב בעצמו וקיים לעצמו. תרגיל מעניין לחוג לספרות, אבל טרחני מאד לקורא שמחפש חוויה ספרותית. יש משהו יהיר ולא נעים בכתיבה שמתעלמת בצורה כזו מהקורא ומתפתלת סביב עצמה.

עיתונאי. עיתונאי קטן.

אז סרנה נכנס למשבצת....

כמו כותבים נפלאים אחרים לפניו.....גם יגאל סרנה יצא למסע בעקבות אמו היחידה ומצא זהב טהור. סרנה, למען הדיוק, גילה חומרים אפלים ופצעים עתיקים ומושתקים שלא הגלידו מעולם, וביד אמן ענוגה השכיל לזקק אותם לפרוזה עילאית מצמררת ביופיה, ולחשבון נפש אישי שיצרוב כל נפש שהיא ויתניע תזמורת מיתרים שלמה אצל כל מי שהיתה לו פעם אמא. בתוך כל מדמנות הרייטינג, הטמטומיזציה, הדמגוגיה, המגלמוניה והגרפומניה שנגזר עלינו לבוסס בהן, אם לא לשקוע עד צוואר, מותר לבכות מאושר על קיומו של קול צלול, שפוי, אמיץ ומעודן כקולו של יגאל סרנה....אסור לתת לספר החד פעמי הזה להיבלע בהמולת כותרי הפסח. ... עכשיו תורכם, וחובתכם, להגיש אותו כמתנה לעצמכם. ( גלובס )

כל מדורי הספרות באתרים המרכזיים הם שיממון ושממה, כמו באר כשלוני באמצע הלילה. וכאן יש תנועה ערה פנימה והחוצה, תודה לאל.

מדובר באחד בעיתונאים החשובים שפועלים כיום בישראל. ספרו "עד מדינה" שמתאר את הנעשה בשטחים הכבושים ללא כחל וללא שרק על סמך מקבץ אירועים שליקט משני צידי הקו הירוק הינו ספר חובה

שלא לדבר על זה שהוא סתם שמאלן הזוי שלא רואה את הצד של עצמו, שרואה רק שלמות בצד השני. אכול שנאה עצמית

הוא פולט במקלדת את כל צרותיו והגותו ומתייחס אל הכתיבה שלו כאל כתיבה תרפוייטית, כזו שנועדה לרפא את נפשו ותו לא. הבעיה היא, שהוא אינו משאיר את הטקסט היכן שהוא צריך להשאר - כלומר בדיסק הקשיח שלו - אלא בוחר לשתף את כולנו ביומניו האישיים. זה אולי מספק את יצר המציצנות של כמה מאתנו אבל למען האמת חייו האישיים של הנ"ל אינם מעניינים אותי ואין לי כל רצון להציץ עליהם. ומה גם שהם ממש משעממים. כך או כך, ספרות זה לא!