התלבטתי אם לקנות את הספר לביתי בת ה-7. עיינתי בו בחנות, ובא לי הגועל אל הנפש; ספר מתייפייף ומתפלצן, קומבינציה של שינקין ומצפה בגליל במובן הכי רע שלהם, עוסק בנושא של גיל ההתבגרות עם חריזה בנאלית ורדודה שאפילו ילדי גן חובה כבר נקעה רגלם ממנה, ומתמשך על פני ת"ק פרסאות, כמו נאום (והקריירה) של שימון פרס. יותר משחבל על הכסף, חבל על העצים שמהם יוצר הנייר ששימש להדפסת הספר.

ושהצייד פתח לו את הבטן/שחט אותו? ושהמכשפה כלאה והרעיבה את עמי ותמי? ושהם דחפו אותה לתנור בוער? ושזהבה טיילה לבד ביער? ושהאם החורגת העבידה את לכלוכית? וזו של שלגיה רצתה רק להרוג אוה? מה קרה לכם? כולה מילה קטנה....

גם אני מחליפה את המילים "ילדה לא טובה" ב"ילדה שובבה", מהסיבה הפשוטה שאצלנו, ואצל הרבה הורים היום, אין "ילד לא טוב". בהרבה ספרים ישנים משתמשים במונחים או תיאורים שלא מקובל להשתמש בהם היום, וטוב שכך. באותו אופן, בספר "האריה שאהב תות" אומרים בסוף ש"האריה כבר לא בוכה כמו טיפש" או משהו כזה, וגם כאן - מי שבוכה הוא טיפש? אסור לבכות? למרות ששם הבכי הוא בהקשר מסויים, עדיין לא מקובל עלי הצירוף הזה, והבן שלי מוזמן לבכות כשהוא מרגיש צורך בכך. ובכלל, אנחנו לא משתמשים במילה טיפש. באותו הקשר, "פרח נתתי לנורית" גם מדגיש את חוסר הנחיצות בבכי : "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון". אז לא מזיק לשפץ קצת כשקוראים לקטנטנים, גם אם מדובר בקלאסיקות.

אני לא קורא לביתי ולבני את המשפט להתראות בים. 1. זה מגעיל 2. זה לא נכון ברוב המדינות המתוקנות 3. זה אולי תקף במרכז (שפדן) ובאילת עם כל הביוב הרקוב שלהם.

אני בטוח שאם נשאל את סביבתך הקרובה (משפחה, חברים, עבודה וכו') לא נופתע לגלות שהם לא יופתעו מהתגובה שלך. מהתגובה שלך ניתן להבין ולהכיר את אופייך ולא רק את דעתך על בספר. בהצלחה, אריאל

אני בכלל מדלגת על השורה "חיש הביתה.." וישר קופצת ל"אסור לך...". בתור אחת ששיריה של מרים ילן שטקליס היו טראומטיים עבורה (ברצינות! "אינני בוכה אף פעם" הוא שיר ששבר את ליבי. רק כשבגרתי ידעתי להגדיר במילים מה כל כך פוגע בשיר הזה. ומה בקשר לאלישבע הפיסחת ולימימה - שהיא כה יפה, אבל רגליה עקומות נורא ...) אני נגד לדחוף לילדים רגשות קשים. הם יתקלו בהם במילא במוקדם או במאוחר.

את הספר הראשון הקראתי ליהלי לפני שנה מאוד נהננו. חכינו בקוצר רוח שדפנה בן צבי תכתוב המשך. לפני שבוע סיימנו את הספר החדש. הנאה צרופה. יהלי שלי הסתדרה עם התוכן הרי כולנו לעיתים מרגשים מועקה. ביתי בת חמש וקצת.

רק בסוף הקריאה ראית שאת כתבת את איה, אאוץ' ואווה. אז תודה על הביקורת, ועל הדרך תודה על הספר המתוק שלך, שמנעים לנו את הבית כבר כמה ימים.

אז מה אם זאת פניה ברנשטיין?! היא לא היתה רק בן אדם? היא לא היתה בעצמה קורבן חינוך של דור שבו החינוך היה "אחר", מסרס, מנמיך? בימינו נהוג להתייחס ל"מעשה לא טוב" של ילד טוב. אין ילדים רעים. ברוך השם.

ילדים לא 'צריכים' לדעת מה זו מועקה. הם פשוט יודעים. כי הם חווים אותה. אי אפשר להגן עליהם לחלוטין מפני המורכבות של החיים אבל כן אפשר ורצוי להציע להם לקרוא את הצב מצב בעמק רפאים כדי לאפשר להם לתת קול לרגשות של עצמם. איזו ביקורת מביכה

את מספיק אינטליגנטית כדי ללמוד הסטוריה ולא רק לאכול בכפית שקרים מן העיתון, שכתבו עיתונאים עצלנים מכדי ללמוד הסטוריה בעצמם.

חוץ מזה שאני ממש לא מסכימה עם הקביעה שמועקה היא נושא לא מתאים לילדים (מה קורה באגדות ילדים? הן לא עוסקות ברגשות קשים בהרבה? הרי ברונו בטלהיים כבר מזמן כתב על העניין הזה) - אני חושבת שהדמויות בספר מורכבות ומעניינות, שהחריזה מקסימה וסוחפת, שהתכנים לא מתיילדים - וכל אלה מכבדים מאוד ילדים ומבוגרים כאחד

יאללה יאללה, תנו קצת יותר כבוד לילדים. נדמה לי שזה היה מוריס סנדק שאמר פעם שהסוד הוא לכתוב לילדים בדיוק כפי שכותבים למבוגרים

כמה לא מפתיע לגלות שהכותבת פירסמה ספר ששמו "אמא מושלמת". בטח שם הכל ורוד ונפלא, ממש כמו בחיים...

להורים לא טובים נולדים ילדים עם מועקות שיוצאים אח"כ ילדים לא טובים שרוצחים עו"ד. איזה הורים פלצנים יש כאן. לא אומרים ילד לא טוב? בוודאי שאומרים. הפוסט-פוסט-חינוך-מודרניסטי הזה מביא למצב א-מוסרי לא טוב(!) שבו אין היררכיה, אין טוב ורע, ואין אנשים טובים ואנשים רעים. אין רוצח ואין קורבן. כולם ככה לא רעים באמצע. וזהו הגיהנום בעצמו.

תמוה קצת.

הספר צב מצב הוא ה-ספר בביתנו בזמן האחרון. אנחנו קוראים אותו ומתענגים על המילים היפות, התחושה ממש כמו ללקק גלידה טעימה. מתענגים על הלשון עם כל לק ולק או יותר נכון על כל מילה ומילה. גם הסיפור נפלא ובכלל, ההנאה עצומה. אני מקווה שהספר הבא יהיה גם הוא טוב כל-כך. ולמגיבה מס' 1 - נראה לי שהתגובה שלך כל-כך אמוציונאלית, מעל ומעבר לכל פרופורציה הולמת, שבמקומך הייתי שואלת את עצמי מה הבעיה שלי, ומפיקה תועלת טיפולית מן העניין. (זה לא בושה, זה אף רצוי). ודבר נוסף - מוזר לי שסופרת ילדים מבקרת, ועוד ביקורת כל-כך שלילית ולא מפרגנת, סיפור של סופרת אחרת. זה כמו לבקש מבעל מסעדה שיכתוב ביקורת על מסעדה אחרת. מה קרה, גב' פרימו, קנאת סופרים?

וללא קשר - מסכימה עם כל מילה בנוגע לביקורת העניינית והמנומקת. גם אני לא אהבתי את הספר.

זה התחיל לא רע, ואפילו די אהבתי את הכתיבה. נכון שזה לא ברמה של גילי ונטורה, אבל, לא כולם כותבים כמו 'סטיבן קינג', ועדיין אני ממשיך לקרוא גם סופרים אחרים. הבעיה התחילה בנקודה שבה החלטת לערב פוליטיקה, ואף הגדלת לעשות וחשפת את דעותייך השמאלניות (כמה מפתיע). יש לי מדיניות חדשה בכול הנוגע למאמרים או טורים שמתפרסמים במדיה הכתובה: מי שמזלזל במה שאני חושב, אני לא חייב לאכול ממנו בולשיט, ופשוט מדפדף הלאה. אז בנקודה שבה הכנסת את הקטע של הפלסטינאים (מה גם שזה היה באופן מטעה ומכוון ולא נאמן להיסטוריה, אם יורשה לי להוסיף), פשוט הפסקתי לקרוא מייד וניגשתי לכתוב את התגובה הזועמת שלי - בהנחה, כמובן, שקברניטי האתר ימצאו לנכון להפר את השלווה של נפשך השמאלנית הרחומה ויפרסמו אותה, או שגם הם חושבים כמוך שאל להם להפר נפש עדינה כמו שלך, כי כמו עם הילדים, אפשר יהיה לחכות קצת עד שתביני את המורכבות האמיתית של העולם. חבל שההתנשאות והזחיחות המובנים שלך (שהרי את יודעת שלהיות שמאלני זו לא דעה, זו תכונה) מרחיקים מעליך קוראים פוטנציאליים.

נדמה לדור ההורים הנוכחי שחייבים לדחוף את הילדים קדימה, לדחוס להם מידע וללמד אותם את עובדות החיים. אני חושבת שזה בא על חשבון הרגש ועל חשבון הילדות הפשוטה. תראו את תכניות הטלוויזיה בהופ או בלוגי, כמה מידע ולימודים יש שם וכמה מעט תכניות שהן "סתם" משעשעות. אז הילד יודע לדקלם מידע, אבל האם ידע להרגיש אותה? האם ידע להתמודד איתה? ההתמודדות עם החיים אינה רק באמצעות האינטלקט.

לילדים, יש פחדים. נקודה. ילדים הם יצורים תלותיים, קטנים שמתבוננים על עולם המבוגרים ושואלים שאלות ומפחדים, בד"כ באופן לא מודע כמובן, או לפחות לא באופן של חשיבה מילולית. האגדות והרבה מסיפורי הילדים , מהדהדים את הפחדים האלה. מי שמתכחש לתוקפנות ולחרדות - טועה. הסיפורים מאפשרים לידלים להרגיש הזדהות גדולה, הם מרגיעים את הילדים ומציעים להם פתרונות - מבלי לדבר באופן ישיר על הפחדים. מי שמתכחש לרגשות השליליים מכל הסוגים שיש בילדים גורם לילד לבילבול ורגשי אשמה על כך שהוא מרגיש כך, ולבסוף יצאו רגשות אלו בהתנהגות שלילית... קיראו לילדכם ספרים על מפלצות. שבו לידם, אל תשאירו אותם לבד.

נסי לא להיות כ"כ שקופה

ילד היום הוא המבוגר בעתיד. ילדים שגדלו בלי הכרה בכך שרגשות הם דבר משתנה ושבחיים יש קשיים שאדם לומד להתגבר עליהם-יהיו מבוגרים מאד אגואיסטים. אני בטוח שחלק מאד גדול מתרבות הכלום שצמחה בארץ ב20 השנים האחרונות היא תוצאה של זה. לגיטימי להיות עצוב, לגיטימי להכיר ברגשות של אדם אחר, ויש לחנך לא לפחד מקושי. איך בדיוק לכתוב על כך ספרים אין לי מושג, אבל ברמה העקרונית ילד שגדל בבועה יהיה מבוגר חסר אחריות.

אין לי מושג מה הדעה של ילדים עליו (לי עוד אין ילדים) אבל לדעתי הוא ספר נפלא. מצחיק וחמוד. האיורים מקסימים. גם חברים שלי שראו את הספר נורא התלהבו (ואני מדברת על אנשים בגילאי 20-30).