מדוייקת ונכונה. יש לראות ביצירתה של אלישבע וביצירתן של בנות דורה הרבה מעבר למאבקים מגדריים. לצערי, ראייה צרה זו הינה מגמה בולטת במחלקות לספרות. הפוקוס המוגזם על ההיבטים המגדריים מערפל ומטשטש עניינים חשובים ומרתקים פי כמה.

האם בספר שנכתב ב-1929 מתאים שייכתב "סיגריה" במקום "פפירוסה"? והאם לא מובנת יפה משמעות המלה "ראיון" בספר? אלה תיקונים מקלקלים, וטוב שלא נעשו. חוכמת העורך היא גם לדעת היכן לא לגעת. אתה למעשה מבקש לבטל מלים שכיום אינן בשימוש, לצמצם את השפה העברית לשימוש העכשווי שלה, כאילו נולדה היום.

זה לא תרגום, אלא לשונו של הספר. לפי השיטה הזאת כדאי לרענן גם את עגנון, פוגל וכל החברה מלפני דור תש"ח. וגם את התנ"ך באותה הזדמנות. מה רע לקרוא עברית שהאוצר המילולי שלה שונה ומרתק? זה דווקא מעניין ואפילו בעל ערך אסתטי מיוחד.

חשבתי כמה נפלא לגלות עולם סיפורת שחסר בימים אלה, והנה הפכו/תרגמו ספר זה לכל אותם המודפסים בזמננו.

המבקר הוא שמצר על כך שלא הפכו את לשון הספר לעדכנית יותר.

מס 3 אני מזדהה עם איתך. לדעתי יש קסם בשפה הארכאית. היא גם מעשירה רת השפה

אפרת אברמסון-משה. שווה לקרוא את הספרים שלה. יש לה הוצאה לאור פרטית. משהו עם ראשי תיבות באנגלית. אישה מעניינת.

הספר נשמע מרתק והשפה של פעם היא של פעם וזה הקסם שלה!

הספר הופיע שנית בשנת 1977 בהוצאת הדר בעריכת הלל ברזל ובתוספת אחרית דבר. טעות לחשוב שהופיע רק עכשיו לאחר הופעתו הראשונה ב 1929 ("עכשיו "סימטאות" מופיע מחדש...").

אירה יאן - ציירת בת אותו הדור שהגיעה לארץ בעקבות ביאליק, כתבה גם היא סיפורת. גורשה במלחמת העולם הראשונה, כנתינה רוסית עברה למצרים ומתה לאחר חזרתה לארץ משחפת, בעוני ובחוסר כל. ניתן לקרא לה הציירת - כותבת שהושכחה.

She was born on 24 September 1888 so she was 37 when she came to Israel in 1925

הונגריה ואוסטריה ולא רק ברוסיה. היחסים בין היהודים באירופה לעמים בתוכם ישבו היו רבי פנים. האנטישמיות הייתה רק פאן אחד. לשברנו הגדול האנטישמיות ניצחה בדמות הנאצים והיא חיסלה את רוב יהודי מזרח ומרכז אירופה (פרט לשטחי ברה"מ שלא נכבשו בידי הנאצים).

דורון קורון אולי לא יודע אבל לכנות את העיסוק במגדר קלישאה זו קלישאה בפני עצמה. ההנחה השגויה החבויה בתפיסה זו היא כי קיימת ספירה 'כללית', נקייה ממגדר אבל מה לעשות שההיסטוריה מלמדת שבשם אותה ספירה כללית הובלעו סיפורים של נשים בתוך תפיסות עולם היררכיות וכוחניות של גברים, שהכפיפו אותן וקיצצו את כנפיהן. ואגב - הספר מצוין. ואין ספק שחלק מן הכוח שלו טמון בכך שאלישבע תיארה דמויות נשים 'מבפנים' ולא מבעד לקלישאות של גברים על נשים ובכך חשפה את האופן שבו דמויות נשיות בספרות גברית הן תמיד תוצר מוזר של פנטזיות ואימה.