הפרק שסוקר את הקשר עם יוסל ברגנר מרתק וגם הפרק שסוקר את מערכות היחסים שהיו לו עם רעייותיו עם נשים נוספות. ספר מגמתי, בעייתי- אבל מרתק!

אני מנסה להזכר מתי לאחרונה פירסם מר קלדרון מאמר או יצירה או דבר הגות כלשהו כתיבתו הציבורית בשנים האחרונות במגוון הנושאים בהם הוא מתבטא, שהרי איש אשכולות ורנסאנס הוא מר קלדרון, נגוע תמיד במירמור ובירבור של אדם שכבר שנים רבות לא הוציא פרי מציקלונו. מר וזועף , מר ומטיף, מר ויודע כל

כל ספרי הביוגרפיה יראו אותו דבר. עדיין לא קראתי את הספר אבל נשמע מדברייך ששרית פוקס מאירה את היוצר והיצירות באור אחר שמפרק חלק מהפנטזיה. האם אין מקום לסוג כזה של מחקר? האם הוא לא לגיטימי? כמו שאתה בעצמך מציין יש עוד מקורות על אלוני, וכולם יוצרים דימוי דומה של האיש. למה שלא תשבח את המקוריות ואת החדשנות בספר של פוקס?

הספר רדוד, כמעט רכילותי, מין כתבת מוסף מורחבת. לא למדתי ממנו דבר על המחזאי המצוין הזה. חבל.

יצחק בן מרדכי שכתב את ספר המחקר המצוין ליידי אנד ג'נטלמן. מעניין לשמוע את דעתו של בן מרדכי על ספרה של פוקס.

כמי שקרא את הספר ומצא אותו מרתק, מפתיע ומבריק, אני מתקומם על השטחיות של הביקורת הזאת. בניגוד לאוסקר ווילד, מאחורי המסכה של קלדרון אין כל חדש. הוא מחזיק בכל כוחו בפרשנות שטחית של אלוני, כאילו היה המחזאי מוכר קונפטי בלבד. הרי אפילו במערכונים שכתב אלוני לגשש אפשר למצוא ביקורת חברתית. קל וחומר במחזות שלו. נכון, במחזות שלו זה קשה יותר, לכן נחוצה מבקרת אמיצה כדי לגלות זאת. אם יש משהו מאחורי המסכה של אלוני יש לחשוף אותו ולא להתגולל על מי שעשתה זאת. הספר של פוקס הוא נועז במקוריותו כי אינו נכנע לפרשנויות אסתטיות בלבד, אלא מגלה אדם מורכב ונואש, שהכאב הפרטי שלו מתערב בטראומות של המדינה שבה הוא חי.

אני מאד תמהה על הביקורת החריפה, שחוזרת ומתמקדת שוב ושוב באותו אלמנט מתוך הספר המלא, העשיר והמעניין. הספר הינו אחת הביוגרפיות המבריקות, המקוריות והיצירתיות שקראתי מעודי, וקראתי לא מעט. לא נראה שהמבקר בחר לאמץ את הגישה שהוא כ"כ ממליץ עליה, של הצגת הברט לעומת הפה המעוקם בביקורת שבחר לכתוב על הספר. אני רוצה גם לחלוק על הטענה שלפני 50 שנה כל ההורים היו מכים את ילדיהם. זה לא מה שאני פגשתי בביתי או בסביבתי. בנוסף, הקביעה של המבקר שאין שום דבר מיוחד בזוועה של אלוני, מתעלמת מהעובדה שמה שהשפיע על עולמו ועל יצירתו הייתה הזוועה כפי שהוא חווה אותה ולא הזוועה לפי מדד אובייטיבי שלכאורה קיים.

ולא ממש אהב את הדרך בה "הבינה" אותו. אבל הוא היה איש יוצא דופן שקשה מאד היה לו לסרב לכל ברייה שמצאה בו עניין, ובוודאי שלא היה מונע ממנה לעשות את הביוגרפיה הזו. ומי שנסים ממש יעניין אותו ימצא אותו בשפע תרגומיו, מחזותיו, פזמוניו, מערכוניו וכתביו ולא בפיסות רכילות כאלו או אחרות.

ביקורת מגמתית, משוחדת, המונעת ממניעים לא טהורים וודאי וודאי לא אמנותיים. פוקס כתבה ספר טוב ומרתק שמציג את המלך במערומיו..ועל זה יישר כוחה.

יופי קלדרון, נשלחת על ידי יוסל ברגנר והלית ישורון לחסל חשבון.ביצעת את השליחות.ומה עם כבודך העצמי?

כמובן. אחרי השבץ של נסים צייר אותו, וגם הסביר שמדובר באלוני,כמקק מעוקם על כסא גלגלים.והוא המאשים עכשו את פוקס בפגיעה בכבוד החולה ורוממותו, דרך קלדרון. משונה.

לראשונה אחרי 40 שנה, החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב מעלה את "הדודה ליזה" של אלוני. החל מה-14.1.09, למשך כשבועיים. לפרטים: http://www.tau.ac.il/arts/productions

כבן משפחה, וכאיש שהכיר את נסים כל חייו,לא מצאתי בביוגרפיה היומרנית והטרחנית של שרית פוקס,את האדם העדין והמופלא, בורא העולמות הקסומים. קלדרון היטיב לכתוב.תודה.

נסים אלוני גדול על כותבת הביוגרפיה בכמה מספרים. רשימתו של קלדרון היא אינטילגנטית ויפה וניכר שהוא מבין את הפער בין מה שנדרש להתמודדות עם אמן גדול לבין כתיבה עיתונאית

ומעלה טענה הגיונית למדי! לא כל מי שעובר טראומות הופך למחבר מחונן ומלא דימיון! וניכר כי פוקס לא הבינה את יצירתו כלל וכלל והסתפקה בפרטים רכילותיים פשטניים

היא לא חיבת לרצות לא את יוסל ולא את קלדרון, לכל הגוורדיה הזאת זכות להוציא ספר נוסף.אלוני לא חיבב אותה?מופרך.היתה לו זכות לסרב לביוגרפיה.הדבר האחרון שאפשר לומר על פוקס שהיא רכילותית.יאללה תכניסו אנרגיה שלילית במקום אחר.

גב' פוקס היטיבה לתאר את הכאב ,המצוקה וחסר האונים מתוכם צמחה יצירתו של אלוני ושבגללם מחזותיו כה נוגעים ללב.נראה שקלדרון ,לעומת המבקרים האחרים מתקשה להבין את היופי שבכאב .