לליאורי היקר עוד יום זכרון הגיע  , השביעי במספרעוד טקסים עוד אזכרה ואתה פה חסר לי יותר מכל . מתגעגע אליך נורא , מתגעגע לקולך,  לחיוכך ומבטך ,לפעמים נדמה שהכל סיוט אחד גדולאבל המציאות היא שאנחנו בתוך משפחת השכול .אז שמור עלינו ליאורי במרומיםאח יקר , החיים כל כך עצובים .אוהבים ומתגעגעיםהמשפחה

האתר לזכרו של סמל ליאור כהן ז"להאתר לזכרו של סמל ליאור כהן ז"ל

http://www.liorcohen.2ya.com

יִזְכֹּריִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו,הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִיםבְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵׁי קְהִילַת הַמּוֹדִיעִין,ְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁםבַּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּבִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

לזכרו של יקירנו צביקה גלברד שנרצח בפיגוע בצומת מגידו ביום 5/6/2002

זוכרים אותך לעד

שי קיסלסי היה מכונאי בטייסת 190 ("מגע הקסם"), הוא נהרג בהתרסקות מסוק אפאצ'י ב-10.6.1999.

יהי זכרו ברוך!

שנהרג מפליטת כדור של חברו לשירות הצבאי

יהי זכרו ברוך.

זוכרים אותך אורי!

שאתה בן 19 ואני בן 23 חוגגים יומולדת שלי פעם ראשונה כאחים בוגרים ופעם אחת אחרונה שאתה בין החיים ובעוד כמה שעות היא תחרט עמוק לכל כך הרבה שנים. חגיגת יום ההולדת היתה מסיבת הפרידה הכי טובה שאפשר לבקש והכי ארורה. מתגעגע לכל פסיק ונים לצחוק לחוזק בעיקר לחיוך הניצחי של הילד הכי יפה זה שעיניו כחולות צוחקות ושיער לו זהב.

מתגעגע אליך כבר הרבה זמן.

אחיך.

שי

רחלי יקרה!

גם 7 שנים אחרי אותו פיגוע נוראי, שלקח אותך מאיתנו, דמותך, חיוכך וצחוקך מלווים אותי בדרכי. זיכרונך עימי תמיד. אוהבת ומתגעגעת יום יום..

אבא,

נהרגת לפני 39 שנים. הקרבת את עצמך למען אחרים שלא הכרת עת השלכת עצמך על רימון אותו זרקו מחבלים על מטוס אל על במינכן. לא הכרתי אותך, הייתי בן שלושה חודשים, אבל הצל הענק שלך תמיד ריחף מעלי ומצדדי. לא שכחנו אותך ותמיד אנו זוכרים, ועכשיו גם הנכדים והנכדות שלך, שלא הספיקו להכירך, יודעים עליך ומכירים את הסיפור.  

דווקא בשנים האחרונות יצא לנו להכיר כמה חברים שלך, וכולם אבל כולם מספרים איזה אדם מדהים היית. חבל, חבל שלא הכרנו.

אוהבים וזוכרים תמיד - המשפחה. 

 10 שנים אחרי, החלטתי שאני צריכה להתחיל להרפות. לתת לך ללכת. לתת לי להישאר. אבל זה לא פשוט כלכך, זה לא להחליט וזהו. יונה וולך כתבה "גם הים נסוג ויש לו אולי רגשי אשמה כמו לי". אז אני נסוגה מההחלטה הזאת 3 פעמים ביום, וחוזרת אליה 4 פעמים, ונסוגה שוב למחרת. ואני מרגישה אשמה,  כשאני ממשיכה הלאה, ואני מרגישה אשמה גם כשאני לא (זה לא מה שהיית רוצה בשבילי). ויש ימים שאני לא מחליטה כלום. ויש ימים שאני בקושי חושבת עליך. ויש ימים שאני לא חושבת על שומדבר אחר........אני לא צריכה יום זכרון בשביל לזכור. אני זוכרת כל הזמן. אני לא צריכה שירים עצובים כדי לגרום לי להרגיש עצב. אני עצובה כל הזמן. אני לא צריכה להזדהות עם הכאב. אני צריכה ללמוד לחיות איתו. אני לא צריכה שיזדהו עם הכאב שלי, מי שלא איבד אח גם ככה לא יוכל להבין, ולי כבר אין איך לנסות להסביר. להשתמש במטאפורות כמו "איבר שנקטע מהגוף", או "סוף העולם"- זה אף פעם לא יתאר בדיוק. אפילו איבר שנקטע מפסיק לכאוב בסוף, וזה לא. ואחרי סוף העולם לא ממשיכים לחיות. אבל אני המשכתי. .......זה לא בא עם חוברת הסברה. אין הוראות איך להפעיל את עצמי מחדש אחרי שהכל נכבה, אחרי הקריסת מערכות הזאת, אחרי המוות שלך. צריך ללמוד לעשות הכל מחדש- איך ללכת, לדבר, לישון, לאכול. ולמדתי, תראה. למדתי ללכת בלי ליפול, כבר בהלוויה שלך, אחרי הארון, בלי ליפול. ולמדתי לדבר- להשמיט את השם שלך מכל השיחות הסתמיות, ולשים מחסום על הפה רגע לפני שנפלט לי "אח שלי", כדי שלא כולם ישתתקו. למדתי איך לישון בלי לחלום עליך, תראה, אני כמעט ולא חולמת עליך, ואולי עדיף ככה. ואיך לשבת בארוחות משפחתיות כשאתה לא יושב שם מולי, כן, ישבת  מולי, אני כמעט בטוחה. למדתי לבד, וזה עדיין לבד, כי המוות שלך לא בא עם איזשהי הבטחה שיהיו שם, או שיהיה בסדר, הוא בא עם משלחת של אנשי צבא ודגל עם סרט שחור כל שנה ליד הקבר שלך, וזה לא ממש עוזר. ולא משנה כמה יחבקו אותי ויגידו "אנחנו איתך", זה עדיין לבד, כי בלעדיך זה תמיד יהיה לבד. ואני לא יודעת מה הכי קשה בזה, אם אלה הגעגועים או הזכרונות, או אולי השיכחה, הריקנות, האשמה הזאת. אם זה המוות שלך או החיים שלי, וההחמצה, וכל העתיד שכבר לא יהיה לך. כל פעם זה משהו אחר, לפעמים זה הכל ביחד........יש תקופות שאני יכולה לכבות את זה. או לפחות להקטין את האש. ויש תקופות שזה שורף אותי. שכל אזכור שלך הוא כמו כוויה-דרגה-שלוש. כמו עכשיו. שתי המילים האלה שאנשים זורקים לאוויר כלכך בקלות, ואני לא יכולה. "אח שלי". פעם זה היה כלכך מובן מאליו. ועכשיו...שישרף הכל בלחש. ועכשיו...אח שלי, ז"ל. ובית קברות. ויום הזכרון.  ואת השם שלך לא אומרים פה יותר, אפילו לא בלחש. אפילו לא בכלל. כאילו אף פעם לא היית........לא הייתי אצלך חצי שנה כמעט. מאז האזכרה. הכי הרבה זמן שלא הייתי אצלך אי פעם. חצי שנה. ויותר מזה שלא הייתי אצלך לבד. אני מתגעגעת. לשקט של החלקה שלך, לצליל של השם שלך, שחרוט על המצבה הצבאית, אפילו לדגל עם הסרט השחור ששמים על הקבר שלך כמה ימים לפני יום הזכרון. אני מתגעגעת לרטיבות של הדמעות שלי, על האבן. אני כבר לא בוכה בגללך. אני כבר לא באה לבקר אותך. היית יכול להסיק מזה שהתגברתי, שהמשכתי הלאה. אבל ההיפך הוא הנכון, ואני פשוט לא מסוגלת להיות שם יותר. אחרי כמה דקות ליד האבן שלך נגמר לי האוויר ואני חייבת לברוח משם. ומחר אני אבוא שוב. לפעמים אני תוהה אם מתישהו אני אפסיק לפחד מהיום הזה כלכך, אם אני אתרגל, אם אני אשלים עם זה. אז בינתיים אני מתגעגעת לאבן שלך, לשקט, לחלקה הצבאית. כי אם אני אחשוב על כמה שאני מתגעגעת אליך אני אתפרק לגמרי........זה לא נכון שהחיים נמשכים. לא כשזה אח שלך שמת. זה להמשיך לחיות אחרי שהחיים נעצרו. זה לנסות למצוא בזה טעם, אחרי שהדבר הכי יקר לך נלקח. החיים לא נמשכים, לא כמו שהם היו- הם מתחלקים ל"לפני" ול"אחרי", וה"אחרי" תמיד יהיה קשה יותר, בלי התמימות ובלי היכולת להרגיש שמחה אמיתית ובלי מנגנוני הגנה שמבטיחים ש"לי זה לא יקרה", ובלי 5 צלחות ליד השולחן בארוחות משפחתיות. ובלעדיך.

כבר שש שנים עברו מאז שאסף, הבן שלי נרצח בפיגוע, הזמן שעובר לא מקל, נראה כאילו הכאב גדל ככל שהמרחק ביננו גדל. כל שנה יש ימים שהם קשים במיוחד, יום זכרון , יום הולדת וכמובן יום האזכרה.השנה הגורל זימן לנו מקבץ שטני, ביום שני ה-27 לאפריל יהיה יום ההולדת ה-23 של אסף ולמחרת יום הזכרון, מקבץ של כאב מרוכז שמתיש את הגוף ואת הנפש, מוציא את החשק לחיות ולנשום.יום כיפורים של סיגוף אשר לא משנה כמה סבל יהיה בו שום דבר לא יכופר, אסף לא יחזור, גורלו לא ישתנה וגורלנו גם.אני זוכר את השניה שהוא נולד וראיתי אותו פעם ראשונה, תינוק בן יומו, מצחיק עם ראש שעבר רק עכשיו לידת מלקחיים, ליוויתי אותו במחלקה לבדיקות ולחדר התינוקות מוודא ששמו עליו צמידים מזהים.ראיתי אותו פעם אחרונה לפני הלוויה, שוכב בארון העץ הגס, עיניים פקוחות, שמץ של חיוך, פה פתוח קלות כמו ילד ישן, כמו שזכרתי אותו ישן בכורסת הטלויזיה כשהמוזיקה בפול ווליום. ראיתי אותו פעם אחרונה עד שאראה אותו שוב.אני מעלה את השיר שכתבתי לזכרו, ואולי גם לזכרי.http://www.youtube.com/watch?v=VRxaR1iJ6ds

יוסי טהר ז"ל

כל כך הרבה שנים אתה כבר לא כאן ועדייון כאילו אתה פה איתנו.

מי ישכחך יוסי

זכרך בליבנו לנצח! לעד!

מיכאל

רצת  כמו פנתר למארב לתופת ללא חשש.

לא נשכח ובחיים לא נסלח.

לאלה שצויינו כאן ולאלה שלא.

לאלה שנפלו במערכה ואלה שנספו בפעולת טרור.

היום ,כולנו זוכרים אתכם.

היום אנו מצדיעים לכם.

תנצבה. 

לאחי, הקטן, המלאך שלי, שנשאר במרומים ואני ממשיך לגדול.

השנה זו השנה השלישית... וזהו הזדמנות לעדכן אותך ואת הקוראים במה שקורה.

אני השנה הופקדתי על הטקס בעירייה.

אמא ואבא נסעו לגדוד שלך, אחותך הקטנה נסעה לתיכון, ואני אלך לטס הציבורי.

אבא כבר לא יכול יותר. הוא נשבר, הוא כבוי מבפנים, בליל הסדר הוא לא הפסיק למלמל את שמך, הסברתי לו שאתה עונה לו, הסברתי לו שאתה איתנו פה, לידנו, ליד כל אחד, אבל הוא רצה להרגיש אותך...

אני כבר לא מריח את הריח שלך. הבגדים בארון קיבלו ריח של בגדים, והריח שכל כך אהבתי להסניף כבר נעלם.... אולי, באחד הלילות, תחזור אפילו בלי להגיד שלום, אבל תחזיר שוב את הריח... זה היה הדבר המוחשי האחרון... והוא איננו כבר.

אמא, אמא בעולם משלה..... כמה היא מתגעגעת.... אבל היא באה אלייך יום יום אז היא בטח עדכנה אותך.

ואני, אני פשוט עצוב, מנסה להחזיק את כולם חזק חזק, בוכה אלייך כל לילה במיטה, עדיין אחי, שלוש שנים, והלילה היחיד שלא בכיתי היה ביום הולדתך האחרון. כי מוכרחים להיות שמח.

מתגעגע.... אוהב אותך מליון, ויודע, פשוט יודע שניפגש.

שלוש שנים, ואתה צעיר לנצח.

נהרגתם במלחמת ששת הימים קראתי בעבר עליכם ונחרטתם בליבי. 

עוד לא עברה שנה מאז מבצע עופרת יצוקה והפצעים עוד פתוחים וכואבים כ"כ.

בן לאה ואלון.

נהרג בבית חורון לפני שבע שנים.

יהי זכרו חקוק מדור לדור.