קראתי את הספר החדש של גליה בגמיעה. כל שיר משך אל שיר נוסף, בונה צפייה ולא מתבדה. גליה מגלה את קולה הצלול היחודי, היא מרחיקה עדות מעצמה למרות שרוב שיריה עדיין בגוף ראשון, ובאמצעות הניכור הגדול, הכתיבה הקרה אך הכנה ביותר, נבראות אמירות חריפות על הנושאים המעסיקים את המשוררת הספר זה, לרבות יחסים שבין גבר לאשה. הכתיבה פשוטה-פרוזאית קולחת לצד תחבולות שיריות, של חיתוכי שורות מעניינים ובייחוד של מצלול. אלה נרתמים ליצירת הנימה הצינית העוברת כחוט-השני בשירים, ויוצרים עולם עגול של אבסורד.