הכתבה פשוט מחרידה ומקוממת.

צרם לי מאוד לשמוע על הביקורת שהוטחה כלפ"י מיח"א ובמיוחד ציער אותי לקרוא שהבנות האלו מרחמות על בחורה שמתקשרת בשפת סימנים... למה?? מי קבע ששפת סימנים זה רע? מי אמר שזה לעולם לא הפתרון?

חבל שהכתבה הזו מאוד לא נייטרלית,. שיקום באמצעות שתל השבלול או 'שיטת שיקום שמיעתית' (מה שזה לא יהיה) הם בטוח טיפולים שמתאימים לחלק לא קטן מאוכלוסיית החירשים, אבל צריך לזכור- יש בישראל אוכלוסייה גדולה (ומקסימה!) של חירשים שמשוקמים ומתקשרים באמצעות שפת הסימנים- וטוב להם.

זה לא אסור, זה לא מוזר, זה לא נחות, וזה לא בהכרח ניתן לחירשים בתור המוצא האחרון. לא את כולם אפשר לשקם עם מכשירים ויותר חשוב- לא כולם רוצים את זה.

חבל שהורים ומחנכים לא עוצרים שנייה לחשוב מה באמת טוב עבור הילדים שלהם,  במקום להפסיק את המירוץ האינסופי של לגרום להם להיות כמה שיותר דומים ל"נורמליים".

תהיו בריאים,

הדסה

בסיפור הזה יש רק מנצחת אחת  - אמא . שהאמינה ועקפה את הקשיים .נלחמה וניצחה . על זה נאמר - במקום שיש רצון תימצא הדרך .

סיפורן של התאומות משמח, ואף מביא אותי לידי מסקנה מרחיקת לכת, והיא שבעזרת נחישות רבה, השקעה ואמונה, הורים יכולים למצוא את השיטות החינוכיות והשיקומיות המתאימות לילדיהם. הדבר נכון לא רק עבור ילדים לקויי-שמיעה, אלא בכל תחום בו יש סטיה ושאיפה לנרמל אותה (אין הדבר אומר שבהכרח יש לשאוף לנרמל כל סטייה!)

אולם המגמתיות של הכתבה מטעה את הקוראים לחשוב שמדובר באפשרות שתצליח אצל כל לקויי-השמיעה. עבור התאומות חברו תנאים מסוימים מאוד, שאיפשרו את הצלחתן בשיטה שהוריהן בחרו עבורן.

לא התחנכתי על-פי השיטה השמיעתית-מילולית, אבל אני נוטה לחשוב שמדובר כאן בסיפור הצלחה יוצא דופן, שמסתמך על נחישות וחריצות שאין כדוגמתם, הן מצד ההורים והן מצד הבנות, ובנוסף על יכולת אינדיבידואלית של התאומות להפיק תועלת מהשתל ומהשיטה השמיעתית-מילולית - שכן השימוש בשרידי השמיעה, תחזוקתם ומיקסום התועלת מהם אפשריים במידות משתנות אצל לקויי-שמיעה.

חסרונה של השיטה השמיעתית-מילולית הנשענת על אימוני שמיעה אינטנסיביים, לדעתי, היא במניעה של האפשרות לקרוא שפתיים: אופציה שיכולה לעזור מאוד לכל לקוי-שמיעה, בין אם הוא מסתמך על שמיעתו במידה כזו או אחרת. בעזרת המגבלות השיטה מצליחה, אבל יש לה מחיר, במקרה בו הצלחת השימוש בשרידי השמיעה היא פחותה.

חבל שהכתבה, שהיתה יכולה להיות חיובית ומאוזנת, ולהראות את התועלת האפשרית (מדגישה - האפשרית) הגלומה בשיטה השמיעתית-מילולית עבור לקויי-שמיעה, גילתה עוינות כלפי ארגון מיח"א וכלפי ציבור החירשים.

אני חירשת, שהתחנכה במיח"א ולאחר מכן בחינוך הרגיל, באחד מהתיכונים הידועים במדינה, התנדבה לצבא, למדה באוניברסיטה שלושה תארים, נישאה והקימה משפחה; שעד גיל 21 הסתמכה על קריאת שפתיים בלבד, ולאחר מכן למדה שפת סימנים מרצונה החופשי. אני מבינה את מקור חששו של אדם שומע או כבד-שמיעה, הפוחד להיות במקומו של מישהו שאינו שומע ואינו מבין שיחות קבוצתיות (כמו בקורס בצבא בו פגשו הבנות את החירשת שתוארה בכתבה: בקורסים כאלה בצבא השתתפתי גם אני, ואכן לא הבנתי את רוב הדברים שנאמרו). אך מכאן ועד גילויים של רחמים כלפי חירשים ארוכה מאוד הדרך.

אני שמחה שהתאומות מצאו את הדרך שמתאימה להן; זו רק לא הדרך האפשרית היחידה על מנת להשיג הצלחה. מאחלת להן הישגים למכביר גם בהמשך.

1. המידע על המכשיר והשתלים נמסר רק בדרך אגב, בתוך דיווח של הבנות על איזו חוויה בכיתה וכו'. עם כל הכבוד לטכניקות ספרותיות של "פרישת מידע", זוהי כתבה במדור בריאות שעניינה חרשות. צריך להציג את הנתונים באופן מסודר, לא להבליע אותם בתוך הסיפור (המרגש וכו').

בכותרת מוזכרת שיטה טיפולית, אך היא אינה מוצגת כלל בכתבה (ולא תודה, איילה, איני רוצה ליצור קשר לקבלת פרטים. כן הייתי רוצה לקרוא על זה בכתבה שמדווחת על כך בכותרתה).

2. כדאי היה להדגיש שלא כל שיטה מתאימה לכל אחד, ולהימנע מלהטיח רפש במטפלים בשיטות אחרות. וכדאי אולי לבחורות הצעירות לשים לב שלפעמים רחמים הם עמדת התנשאות. כל הכבוד לבחורה החירשת ששירתה איתן. זו ה"מנותקת" שהייתה איתן באותו מסלול...

3. בכתבה האוהדת שתולה כמובן התייחסות לביקורת שהוטחה באם על האבחון המאוחר. הסוגיה מוצגת רק מנקודת מבטה של האם, שמוחה כנגד הביקורת. ובכ"ז -- מה, לא רשרשו לילדות ברעשנים בציפייה שראשן יסוב לכיוון מקור הרעש? לא הפעילו מוזיקה וראו שהילדות אינן נעצרות לרגע ממשחקן ומגיבות למנגינה? 

איני באה לשפוט את ההורים, רק לומר שזה לא יפה לתלות אשם בכל העולם, כשגם לך יש איזו אחריות.. ובאשר לכתבה - בהתייחסות קצת שונה לסוגיה זו (הצגת הכרה באחריות > הפקת לקחים), ניתן היה לייצר איזה מסר להורים הקוראים ולהגביר המודעות להבחנה מוקדמת, מצד הורים, ומכאן לאבחון מוקדם. מאיך שהדברים מוצגים, זה כביכול לגמרי סביר לא להבחין שהילד שלך חרש עד גיל שנה וחצי-שנתיים...

[4. ואם אפשר - די כבר עם אתוס הצבא והבטחון הזה! נראה שאפילו הכתבת

הרגישה צורך להסביר את שאלתו התמוהה של האב, שתלויה כמובן לא באובססיה הבטחוניסטית שלנו, אלא בכך שהיא אינדיקציה לנורמטיביות. שזה עצוב לא פחות..  בסדר, אז הן חיילות. הן גם בחורות צעירות ומוכשרות, ועוד. זה לא מספיק? למה הצבא דווקא הוא פסגת השאיפות, האישור הסופי, ההאפי-אנד? 'אה, הן בצבא - עכשיו הכול בסדר! עכשיו הן ראויות להיקרא -- אדם!...']

5. נערות נחמדות - בהצלחה בחיים!

ושל A,V ישראל, שטוענים שניתן ללמוד לשמוע.. או להכריח לשמוע.. שלא לשמוע זה סוף העולם.. ושפת סימנים, או למעשה להיות אתה זה דבר שצריך להתבייש בו.

אי אפשר ללמד לשמוע.. אדם לא שומע- לא ישמע. ניתן ללמד להבין..

כתבה מאכזבת ומביישת. תנו לאנשים את מקסימום ערוצי התקשורת כדרושים להם להבנה - מכשירי שמיעה, קריאת שפתיים, שפת סימנים.. ועוד.

אנשים חירשים וכבדי שמיעה, עובדים, לומדים, משרתים בצבא, מגדלים משפחות, קוראים, נחשפים, חווים.. בבקשה - לא לרחם..

בעצם הם שומעות בזכות השתלים.

במהלך הדרך הן גם למדו לתקשר גם ללא השתלים, אבל בעצם היום אלה השתלים שמאפשרים להם לשמוע כל דבר, ואין שום קשר לשום שיטת טיפול חדשנית או לא, כמו שמוצג בכותרת.

או שלא הבנתי נכון?

(אני לא מביע פה ביקורת על אף אחד מהאנשים בכתבה, רק על העורך)

כל הכבוד להורים של 2 התאומות שהשקיעו המון בשביל שהבנות שלהן יצליחו להיות שומעות ולחוות כל מה שכולם עושים.

רק חבל שמשפט אחד שאחת הבנות אמרה "ריחמתי על החרשת שתיקשרה בשפת הסימנים" שפת הסימנים היא שפה מאוד נפלאה שבו משתמשים אלפי חרשים בישראל ושפה לכל דבר שאפילו מועבר כקורס באוניברסיטאות.

זה מעליב לשמוע שחרשים צריכים רחמים על זה שהם פשוט מעדיפים לתקשר בשפתם. לכל אחד יש את הזכות לתקשר בשפה שהוא רוצה.

אני איש קבע חרש מלידה, לא שומע כלום כלל - היה בגן רגיל, בית ספר יסודי רגיל, חטיבה, תיכון ומסיים בקרוב תואר ראשון באוניברסיטה.

למדתי את שפת הסימנים כשפה נוספת מעבר לעברית ואנגלית - מתוך הנאה, כל שפה נוספת היא מבורכת ותמיד טוב לתקשר עם חרשים אחרים בשפה זו.

יש הרבה שומעים שמתעניינים ללמוד את שפת הסימנים.

אז להעניק רחמים לחיילת חרשת שהרגישה מנותקת? חבל,זה לא במקום ומעליב את אוכלוסיית החרשים כמוני.

לכל אחד הזכות לתקשר איך שנוח לו.

שיהיה לכן בהצלחה בהמשך.

מה שלא קורה בד"כ.

בקשר לבעיית השמיעה שלהם, לא הבנתי כלום.

הם נולדו חירשות לגמרי או חלקית? איזה טיפול הם עשו בדיוק?

רק חלק מהכותרת "תאומות נולדו חירשות, למדו לשמוע..." נשמע כבר נס בפני עצמו. חבל שאין על זה עוד פרטים.

לאחר שקראתי את הכתבה, מצד אחד, חשבתי לעצמי, כל הכבוד על העבודה של ההורים, אבל, יש בכתבה כמה דברים שקוממו אותי, המשפחה בעצם "משוויצה" בהצלחה שלהן עם הבנות.

שנית אני כבדת שמיעה בעצמי הנני מבוגרת מכן, הבנות , בכמה שנים טובות, למדתי במיח"א,גן, שאת, איילה, התנגדת לשיטות הטיפול שלהן, עם קלינאית תקשורת מעולה, בזכותה אני קוראת שפתיים, דבר שהוא הכרחי לכל ילד לקו"ש. למדתי במסגרת אינדבדואלית עד סוף י"ב. התנדבתי לצבא, אגב, האם ידעתן שהיום העלו את הפרופיל הצבאי מ21 ל35? ויש לי תואר ראשון.

מכאן משתמע שלא רק הגישה השמעתית- מילולית מתאימה לכל אחד! למדתי בשיטה אוראלית, אז, בבקשה, לא להראות שהשגישה הזו היא הכי מתאימה בארץ ולכל אחד ואחד. כל ילד לק"ש שונה , אז לא לעשות השוואות!