אין כאן שום דבר חדש, כבר בשנת 1988 הפלו יהודים לרעה.
הנה אז, בעתירתו אליעזר אביטן ביקש לחייב את מינהל מקרקעי ישראל להחכיר לו מגרש ביישוב שגב-שלום על-פי תנאי החכירה הנהוגים לגבי יישוב זה בעת הגשת העתירה.
הוא לא ביקש שום דבר מיוחד, פשוט ביקש את התנאים הרגילים שכולם מקבלים שם.
בתחילת פסק הדין נכתב שמינהל מחזיק במגרשים ביישוב, הנמצא בקרבת העיר באר-שבע, ומחכירם במחיר שעמד בעת הגשת העתירה על סכום של כשלושת אלפים ש"ח למגרש. אך המינהל מוכן היה להחכיר את המגרשים רק לבדואים. אליעזר אביטן, אשר הינו יהודי אזרח ישראל שהתגורר אז בבאר-שבע, קצין משטרה במקצועו, טען להפליה מצד המינהל, בכך שאינו מוכן להחכיר גם לו מגרש ביישוב.
השופט אור, בהסכמת הנשיא שמגר והשופט מלץ, דחה את העתירה בבג"צ 528/88 ובבשג"צ 335/89 וחייב את אליעזר אביטן לשלם הוצאות בסך 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחושבים מיום פסק הדין ועד לסילוק מלא של הסכום.
מדינת ישראל מנציחה שיטת שוויון מעוותת שכבר בוטלה בשאר העולם.
לפי השיטה יש לקיים שוויון בתוך קבוצת שוויון, אך משום מה אין צורך לקיים שוויון בין קבוצות מוגדרות שונות.
למה? כובע!
לפחות מבינים כאן שההפרדה לקבוצות צריכה להיות לפי עניין רלוונטי (בזכות זה בנות יכולות להתנדב לקורס טייס, למשל).
נראה לאן נגיע.
בוודאי בעוד שנים לא רבות יקום בישראל שופט מספיק חכם, מספיק מוערך ומספיק אמיץ שיבטל את השיטה העקומה הנלוזה.
עד אז, נקווה לטוב.
פוליטי מדיני 
