קודם כל זה שקר והסתרה של פגם או מום. ואם הוא יגלה אחרי הנישואים וירצה להתגרש תוך שניה הרבנות תאשר לו גירושים בלי פיצוי מבחינתו ובלי שתוכלי לסרב לגירושים וזה בזכות שהסתרת ממנו.

בקשר זוגי אמיתי אין שקרים והעלמת מידע. הכל על השולחן!

 

מדוע את חוששת לספר לו? האם את חוששת שהוא ילחץ, ויחליט לעזוב אותך?

 

אם זה יקרה זו זכותו המלאה כמובן,אך מראה גם על האופי כלומניקי שלו.מפחד להתמודד עם קשיים. והרי בזוגיות אמיתית יש הרבה התמודדויות וקשיים.

 

האם גם בזוגיות תמשיכי להסתיר ממנו מידע ובעיות?  אוי לזוגיות שכזו!

קודם כל ברור שהיא חייבת לספר ולשתף אותו בזה....אין אפילו ויכוח, אבל לצד החשש האמיתי שלה קיימת עבורה הזדמנות אמיתית [וחיובית] לחשוף גם את דעותיו ותכונותיו של בן זוגה.....האם הוא ימשיך להיות נאמן לה, למרות הכל, או שהוא יתפוס רגלים קרות ויברח....טוב שזה קורה לפני הנישואים, ובטח לפני שמקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם....

 

...כדי  להבין  מיידית  את  התשובה .

 

נגיד  שהפגם ,  המום ,  היה  אצל  הצד  השני .  איך  קרן  היתה  מרגישה  לו  גיא  היה  החולה ,  ולא  היה  מספר  לה ?

אתם  יודעים  מה ,  אפילו  לא  ממש  " חולה"  .  "סתם"  עקר  ,  לדוגמה ...

 

זה  לא  שאני  לא  מבין  את  החששות  של  קרן .   ברור  לי  שמחלה  היא  לא  משהו  שמנופפים  בו  בגאון ,  בטח  לא  בתחילתה  של  מערכת  יחסים . אבל  שנתיים ???  שנתיים  זה  פרק  זמן  כזה , שהופך  את  כל  העניין  למערכת  של  רמייה . אי  אפשר  לבסס  מערכת  יחסים  על  הסתרה  ועל  שקר  מלכתחילה  .  אם  היו  מסתירים  ממני  פרט  מהותי  שכזה  משך  שנתיים ,  הייתי  מרגיש  שרימו  אותי , והייתי  מאבד  את  האמון  בבת-הזוג .

 

הוא לא יגלה מתישהוא?

אם בגלל זה הוא יעזוב- עדיף עכשיו.

ואם לא סיפרת לו עד עכשיו- אולי תחשבי עם עצמך למה, אולי את לא בטוחה באהבה שלו אלייך, בזוגיות, בנכונות שלו להתחייב אלייך בכל מחיר. אולי את מרגישה שאת "על תנאי".

זה לא פשוט גם בשבילו, ואם הוא יעזוב זה לא בהכרח כי הוא לא אוהב.

אני חושבת שזה לא פייר כלפיו שהוא לא ידע. אולי אילו הוא ידע על זה מהתחלה- הוא לא היה נכנס לקשר הזה. וזו זכותו. לא כי את פגומה, אלא כי לכל אחד יש דברים שהוא מוכן להתמודד איתם בזוגיות, ויש דברים שלא. 

אם הוא יחליט להפרד ממך זה לא יהיה בהכרח בגלל המחלה....

יש סיכוי שזה יהיה כיוון שאת הסתרת ממנו דבר כ"כ חשוב.

שיהיה בהצלחה ותדברי איתו כמה שיותר מהר!

צר לי על הרגשתך שאת פגומה ,כי את ממש לא , כמו שאת כבר יודעת יש אלפי אנשים שחולים באפליפסיה בעולם ועדיין מנהלים אורח חיים נורמלי לחלוטין כולל הבאת ילדים לעולם ולכן את לא שונה מהם ואין דבר שצריך לעצור גם אותך ובתור אחת משכילה כמוך שלא נתנה למחלה לעצור אותה בחיים , בלימודים  ,בנהיגה ובעבודה אז גם פה אסור לך להיכנע, מי שאוהב אותך יאהב אותך עם או בלי המחלה, אבל את חייבת לעצמך לספר וחייבת גם  לבן זוגך.

 

אני כותב את זה מניסיון אישי שהיה לי, שבו בת הזוג הסתירה ממני את היותה חולה באפליפסיה וכשהיא קיבלה התקף כשהיינו לבד לא ידעתי מה לעשות והלב נפל לי ,ונכנסתי ללחץ וכל זה היה עניין של 5 דקות שעברו כמו נצח, וכל זה היה יכול היה להימנע אם הייתה מספרת לי וכך יכולתי לדעת איך להתנהג ואיך לעזור לה, אבל הכי חשוב זה שהיום היא נשואה עם ילדים ומנהלת אורח חיים נורמלי ביותר כולל הכל.(לא נפרדנו בגלל המחלה)

 

שורה תחתונה, את חייבת לספר לו ואני מקווה בשבילכם שזה לא יהווה בעיה ותוכלו לממש את אהבתכם ובמידה ולא תצטרכי להיות חזקה ולהמשיך הלאה.

 

בהצלחה מכל הלב.

אנשים עם אפילפסיה הם אנשים שלמים, מלאים שעושים הרבה מאוד: נוהגים, משרתים בצהל, בעלי משפחות, ממלאים מגוון תפקידים במגזר הציבורי והממלכתי מחברי כנסת ועד מורים. רובם, כאמור בכתבה, מאוזנים ע"י תרופות ןמנהלים חיים סדירים ומלאי משמעות.

בהמשך לכתבה המרגשת שהציגה באופן נוגע ללב רגע אחד בחייה של אישה עם אפילפסיה, כדאי שהקוראים ידעו שיש עוד דרכים להיעזר בהתמודדות היומיומית עם המחלה. 

אייל- אגודה ישראלית לאפילפסיה- תומכת באנשים עם אפילפסיה ובבני משפחותיהם. יש לנו סניפים פעילים בירושלים, תל אביב וחיפה. כדאי להיכנס לאתר  - www.epilepsy.org.il - יש שם המון חומר. מידע הוא כוח , וטובי הנארולוגים נמצאים איתנו בקשר כדי לאפשר לשואלים לקבל מידע עדכני ורלוונטי. האגודה מציעה ליווי  מגוון לאנשים עם אפילפסיה ולבני משפחותיהם: קבוצות תמיכה, קבוצות פעילות, ליווי בדיאלוג עם משרד החינוך וצהל ועוד. אתם מוזמנים להצטרף לאגודה ולהיות שותפים להצלחות ולשינויים שעוד צריך לחולל. אפשר גם ליצור קשר עם הסניפים 

ירושלים 5000283 02

תל אביב 5739090 03

חיפה 8527163 04     

לא, לא בגלל שאת חולת אפילפסיה אלא בגלל שלא סמכת עליו במשך שנתיים מספיק כדי לספר לו את זה.

אבל זאת ממש הונאה.

שנתיים לא אמרת כלום ועכשיו כשהקשר אוכל הולך לקראת מיסוד וילדים את עוד מתלבטת אם ואיך לספר?

עשית לו ממש עוול ועכשיו הוא עלול לא לרצות לא בגלל המחלה אלא בגלל השקר. תספרי מהר ותתנצלי.

אימי  היתה חולת אפילפסיה מאז גיל 19.. היא התחתנה עם אבי שאהב אותה לא פחות. נולדו לה 3 ילדים בריאים. בתקופה של שנות ה 70 התרופות לא תמיד עזרו והיא קיבלה התקפים קשים.תמיד איבדה את ההכרה.. אבי לרגע לא עזב אותה ולא חשב לעזוב אותה בגלל המחלה. כיום הטיפול הוא מצוין ומאוזן בעזרת תרופות. חשבי שאם לא תספרי לחבר על המחלה וחלילה תקבלי התקף.. הוא יבהל ולא ידע איך לעזור.. ממליץ מאוד לספר לחבר ! 

היה לי בדיוק מקרה כמו שלך בעבר ,הבחורה שהייתה איתי סיפרה לי זאת ונפרדתי ממנה .עד היום כול יום אני מצטער שעזבתי אותה .הספקתי להתחתן פעמיים מאז.

אף אחד לא מבטיח כלום בחיים .שתי הנשים שהתחתנתי איתן חולות סרטן ,כך שאין לנו שליטה על כלום .

אם הוא אוהב אותך באמת הוא יתחתן איתך ובמידה ולא זאת בעייה שלו והוא יתחרט על כול החיים במידה ואוה ויעזוב אותך .

אין מחיר לאהבה .

ספרי זאת לחבר שלך .את חייבת .

מי שירצה אותך יתחתן בגלל שהוא אוהב אהבת אמת

NOBODY IS PERFECT

שיהיה לך בהצלחה .זה המבחן הראשון לזוגיות שלכם ויש לי חדשות בשבילך

יהיו עו הרבה אחרים .אין שלמות וגם לו יכולים לקרות דברים בעתיד.

 

זה חלק ממנה ומאיתנו ולמעט פעם אחת לא פגשנו ביטוי שהפריע לנו בחיים.
יש מגבלות של מותר ואסור (בנג' אסור, לצלול אסור, ... ) והיא צריכה לאכול מאוזן (כמו כל בן אדם) בוקר צהרים וערב.

לי זה מעולם לא נראה issue.

לגבי הריון ולידה, אי אפשר להיות לגמרי ספונטניים.
צריך להתייעץ עם הרופא המלווה ועם הנויורולוג לגבי תרופה וכדאי גם עם טראטולוג שיידע להסביר את כל ההשפעות האפשריות ויעזור לקבל החלטה. ייתכן וצריך להחליף תרופה - זה לוקח 3- חודשים, וצריך לקחת חומצה פולית במינון גבוה מהרגיל, למניעת מומים.
במהלך ההריון לחיות מאוזן (זה תמיד נכון) ולא להגיע למצבי עייפות קיצוניים (גם זה תמיד נכון).
לגבי הנקה - אסור, אבל כאמור שווה להתייעץ עם מומחה.

מעבר לזה הכל רגיל לחלוטין. מומלץ לקחת רופא מלווה בכיר צמוד, גם אם זה פרטי.

יוני

מאיפה החוצפה להונות מישהו, ולהסתיר ממנו מידע, שאן כן יכול להשפיע על בחירתו, וזכותו לדעת זאת, ואז לבחור.

מניין את לוקחת לעצמך את הרשות למנוע ממנו בחירה אמיתית?

הרי עד כה הוא לא בחר בך כמו שאת, אלא בחר במצג השווא שלך.

זו הונאה חמורה, שקר של ממש.

אם יעזוב אותך - אבין אותו.

ואם כך יהיה - בפעם הבאה תגידי בדייט שני או שלישי את האמת, והרשי לגבר לעשות את בחירותו והחלטתו על חייו שלו - ממקום מושכל ומיודע.

אם יבחר לא להמשיך בקשר - זכותו, וזה לא מתאים לו.

אם יבחר להמשיך, לעומת זאת, סימן שכמו שאת, את מוצאת חן בעיניו מספיק בשביל לקבל את הרע עם הטוב.

מה שאין לך זכות - זה לבחור בשביל מישהו אחר.

 

היה לנו מקרה דומה. אישתי היתה בעלת בעיה כלשהי. היינו בקשר במשך שנה והחלטנו להתחתן. עד אז לא חשדתי בכלום.

בקיצור נגמרת החתונה ואנחנו מנסים להביא ילדים ולא הולך. אמרתי לאישתי בואי נלך להיבדק נראה מה קורה.

בהתחלה לא רצתה ומאוד התנגדה עד שזה היה חשוד. לחצתי עליה ובסוף היא אמרה לי לא צריך להיבדק אני יודעת כבר שיש בעיה.

אמרתי לה למה לא אמרת לי קודם? אמרה שהיא פחדה שאני לא ארצה להתחתן איתה והיא פשוט רצתה לדחות את הגילוי כמה שיותר.

אמרתי לה, טוב, בואי תספרי לי מה בדיוק הבעיה ונחשוב אם יש פתרון. היא אמרה שאין סיכוי שיהיה פתרון.

אמרתי לה שהרפואה היום כל כך מתקדמת ובטוח אפשר לעשות משהו. בקיצור אחרי לחצים רבים ומרובים וכמה שקרים שהיא מכרה לי הצלחתי להוציא ממנה את האמת!

האמת המרה היתה שהיא היתה גבר (אלוהים ישמור) שעשה ניתוח לשינוי מין וחתך הכל כולל ניתוח להשטחת הגרוגרת!

באותו רגע נפלתי על הרצפה ולא יכולתי להתאושש שעות. היום אני אחרי אשפוז פסיכיאטרי של כמה שנים אבל עדיין לא מתאושש.

כשמחביאים משהו זה גולש למקומות אחרים. סיכמתי עם בת זוגי שהכל יהיה פתוח על השולחן כמה רע שיהיה ובנתיים אנחנו עומדים בכך...

בלי קשר, לדעתי בדייט שלישי חייבים לפתוח את כל הדברים הגדולים אלא אם מדובר בסטוצים או במשהו שאין לו עתיד. אפשר למנוע הרבה מפחי נפש מראש.

בל נשכח שאפילפסיה זה פגם במוח וזה יכול גם לעבור אולי לילדים, כדאי שתבדקי את זה ותגידי לו גם את זה ותדברו על הסיכונים וגם תבדקו אם יש בדיקות בהריון שתוכלו לדעת עם הילד בסדר

אם הוא יעזוב, 99% שזה בגלל השקר ולא בגלל המחלה. אני הייתי מאוד חושש להישאר עם מישהי שהונתה אותי תקופה כ"כ ארוכה. במה היה לך להתבייש??

מי שלא נמצא בסיטואציה שלה לא מסוגל להבין את הבעיה!!!

 

לכן אל תשפטו אותה על אי מסירת המידע לחבר. תמיד קיים החשש שהוא יקום ויעזוב בגלל חוסר ידע על המחלה ובגלל חששות לא מוצדקים.

 

לגופו של עניין, ברור שהיא חייבת לספר לו השאלה היא רק מתי ובאיזו צורה.

 

ולכ המתיפיפים למיניהם שקפצו עליה כאן בגלל שלא סיפרה, האם אתם סיפרתם את ה כ ל  לבני/בנות הזוג שלכם? האם לא היו דברים שחששתם לספר כי זה עלול לפגוע במערכת היחסים?

את האפילפסיה של בן זוגי גיליתי בדרך הקשה.

שישי בבוקר.

מורחים את הזמן.

ופתאום אני שומעת קולות מוזרים.

פונה אליו ורואה אותו על הרצפה מפרכס, מעלה קצף ומחרחר.

למזלי, הכרתי את המחלה. אם לא הייתי מכירה את המחלה, הייתי נלחצת מאוד.

זה מאוד לא הוגן להסתיר דבר כזה מבן זוג.

אם יש אהבה אמיתית המחלה אינה מכשול.

אם אין, אז למה למשוך סתם ?

אני גם עם מחלת האפילפסיהמהגיל שלך בערך

זה שאת צריכה לספר לו זה ודאי אני גם סיפרתי לאישתי אמנם מהתחלה ושאלתי אותה אם היא מסכימה בכל אופן היא עשתה בירור והסכימה

מה שאת צריכה לעשות זה להתנצל ולומר שפחדת לספר כי לא ידעת איך לספר את זה

ולהסביר לו פשוט על המחלה מאלף עד תו

ולתאר לו מה קורה שיש התקף כמובן לא עם תיוארים מפחידים

והכי חשוב להסביר לו איך להתמודד כשקורה מצב כזה

כגון לא לגעת במותקף להרחיק דברים שעלולים להזיק בגוף כתוצאה מההתקף ולהרים למותקף את הרגליים שהדם יחזור לראש כמה שיותר מהר

אני מאחל לך רפואה שלמה ושיהיה לך בהצלחה עם החבר

 

התגובה קצת ארוכה אבל מי שאין לו כח שלא יקרא.
אני חולת אפילפסיה. גם אצלי האפילפסיה אובחנה בגיל 15. האפילפסיה שלי היתה קשה מאד. 2 התקפים ליום!. התרופות עשו לי תופעות לוואי קשות מאד ובחרתי לחיות בלעדיהן תוך איזון ההתקפים בשיטה אחרת. היום אני כבר שנה בלי התקפים בכלל ואני מתכוונת להוציא רשיון. היום אני בת 21. כשהתחלתי לצאת עם בעלי, לפני 3 שנים, לא סיפרתי לו. לקח לי בערך חצי שנה. וכשסיפרתי הוא אמר לי שזה לא משנה לו בכלל "in the weakness or health" הוא מתחתן איתי. היום אנחנו נשואים. ללא ילדים עדיין.
מה שחשוב לי לומר לך זה שחבל שלא סיפרת לו קודם.אני חושבת שהבעיה היא היחס שלך למחלה. אני למדתי לאט לאט להבין שהמחלה היא מתנה שקיבלתי. היא מכריחה אותי להיות מודעת לגוף שלי, לישון טוב (8 שעות), לאכול טוב, לא לשתות אלכוהול, ולא להיות ביותר מדי לחץ. את יודעת מה, חיים אילו אני יכולה לאחל לכולם. בנוסף לכך, אני לא חושבת שזה משהו יותר קשה ממשקפיים.
אל תלחמי במחלה. תחיי איתה.
אם את רוצה לדבר על זה את מוזמנת. תצרי איתי קשר במייל ואשמח לעזור בכל מה שאוכל.
ss302473@gmail.com
בהצלחה!

 

בשירותי הצבאי פגשתי בחור שלימים הפך לבעלי..זמן קצר מאוד לאחר הכרותינו הוא השכיב אותי במיטה והתחיל להדגים עלי מספר פעולות שיש לבצע במהלך התקף אפילפטי. קיבלתי את מחלתו בהבנה ובקלות רבה כיון שלאף אחS ואחת מאיתנו אין ביטוח ואין לדעת מה ילד יום... ראיתי אותו תחת התקפים לא מעטים כל ולמדתי לזהות סימנים של לפני התקף, תמכתי והיתי שם לצידו ביום ובלילה. קרן יקירתי, כולנו בני אנוש, כולנו מכירים אדם אחד לפחות שסובל מחלה כזו או אחרת ברת מרפא או ממאירה... אך לא כולם מוצאים אהבה ויודעים לאהוב ולהעריך אהבה אם בן זוגך היקר אוהב ומעריך את אהבתך, מעריך אותך כפי שאת נטו אזי זכית ובאם לא עליך להבין דבר אחד או שנים על הנ`ל. את יודעת היטב כיצד מגיבה החברה למחלה זו אז קחי גם את זה בחשבון אבל תספרי, תשתחרי את תרגישי הרבה יותר טוב. דרך אגב אני אם אותו בחור לא נשארתי ולא בשל המחלה כלל. בהצלחה

אבא שלי חולה אפילפסיה כתוצאה מפגיעת ראש.

הוא הכיר את אמא שלי ממש לפני שנפגע ולכן היא עוד היתה יכולה לקום וללכת אבל זה אף פעם לא היווה מכשול ביחסים.

 

אני חושבת שזה לא כזה ביג דיל, אני יודעת טוב מאוד מה זה אומר לחיות כחולה אבל כמו שאמרת אם את מאוזנת מבחינת התרופות אני לא חושבת שהמחלה בכלל רלוונטית לקשר זוגי, אבל מצד שני אולי זאת רק אני...

במקרים של מבחן אהבה שמעתי כבר  על מקרים של סיפורים חמורים יותר....

כמו למשל, בחורה שעברה ניתוח לכריתת השחלות כתוצאה מסרטן, ולא גילתה לבן זוגה שהיא עקרה עד אחרי שהם התחתנו...

הוא נשאר איתה למרות הכל...יש להם שני ילדים מאומצים היום.

מסקנה: אהבה אמיתית וזוגיות טובה אינם דבר מובן מאליו. לא כ"כ מהר מוותרים עליהם, גם לא בגלל מחלת אפילפסיה.

PEACH&LOVE

 

בשום אופן אל תפחדי, זה אכן מבחן לקשר שלכם אז אם הוא יעזוב (בגלל המחלה ולא בגלל שהסתרת) אז ברוך שפתרנו, מצד שני, צפי לכל תגובה. זה קשה לגלות שבן הזוג שלך חולה - הנישואים שלי לא עמדו בגילוי של מחלה כרונית אצלי, אבל אם יש אהבה אמיתית ובסיס איתן - תתגברו על המכשולים.

בהצלחה

קודם כל תרגעי. זה לא סוף העולם, נכון, זה לא נעים, ולא קל אבל  יש הרבה אנשים שמתמודדים עם מחלות שונות ולוקחים תרופות באופן קבוע שמאפשרות להם לחיות חיים נורמאלים לחלוטין. את בטח לא אשמה שיש לך מחלה שכזאת, והמזל הוא שיש לזה תרופה וההגעה לאיזון היא קלה באופן יחסי.

זה בסדר אם לא הרגשת נוח לספר עד עכשיו, כל אחד צריך לעשות את הדברים בזמן שהוא מרגיש שנכון לעשות אותם, אז אין טעם לשמוע לביקורות של כל המגיבים לגבי מתי אמרת? ולמה לא אמרת עד עכשיו? וכו וכו. זה ממש לא רלוונטי.

אם קשה לך לומר את הדברים, תכתבי לו מכתב, או שפשוט תבקשי ממנו לקרא את הכתבה הזו.... אני בטוחה שהכל יבוא על מקומו בשלום.... בהצלחה

 

יש לי מכרה חולת אפילפסיה, נשואה באושר עם תינוקת. אין בעייה ללדת ולתפקד כרגיל עם אפילפסיה.

ואם הייתה בעייה שהייתה מופיעה אצלך אחרי החתונה? אז גם היית דואגת שהוא יברח? אף אחד לא מושלם ואני בטוחה שהוא יתסדר עם המגבלה הזו.

תספרי לו בעדינות ותסבירי לו הכל.

שיהיה לך בהצלחה!

אני סיפרתי לאישתי שיש לי אפילפסיה בפגישה השנייה שלנו. בדיעבד זה נראה לי היום קצת חפוז אבל לא גרם נזק רציני, בכל זאת התחתנו וזה היה לפני 17 שנים.

 

אם אתם יחד כבר שנתיים אתם צריכים לדעת דברים כאלה אחד על השני ושזה לא יגיע ממקור אחר או (חס וחלילה) בזמן התקף.

 

בהצלחה

כפי שכבר אמרו פה, הבעיה היא חוסר הכנות, לא המחלה.

אולי שווה לא לעשות מזה טררם אלא להזכיר זאת כדרך אגב - כך ייראה פחות כ"הסתרה" של האמת ויותר כמשהו טבעי.

אני מניח שהנושא לא ממש ישנה לחבר שלך.

בהצלחה,

גיל.

 

ואין לי שום בעיה עם זה .

 המחלה בכלל לא מהווה ולא היוותה איום על הקשר שלנו מההתחלה.

 מהיום הראשון (לפני כמעט 20 שנה) ידעתי שהוא חולה וזה לא עצר אותי מלהתחתן איתו להביא איתו ילדים לעולם.

אני חושבת שאם הוא היה מסתיר ממני והייתי עדה להתקף ספונטני

זה היה יותר קשה לי  כי קודם כל לא הייתי יודעת איך להתנהג ושנית הייתי מאוד נעלבת מהסתרת הסוד.

בקיצור, אפילפסיה זו לא סיבה לוותר על אהבה (יש סיבות הרבה יותר גרועות)

תספרי לו ותתמודדו ביחד עם המציאות החדשה.