מי ייתן ולא תדעו עוד צער בחייכם.

עודנו בחיים בזכותכם.

השיר הבא נכתב לזכרו:

כוס קפה מונחת על הספרייה

לא סיימת לשתות אותה, היא לא ממש ריקה

היא פשוט שם, כמו מחכה לך

לו רק יכולת לקחת עוד לגימה

כל החברים שלך כאן

אבל הם לא באו לבקר אותך

הם באו לנחם אותנו על אובדנך

הם בוכים על כוס הקפה

החצי מלאה שנותרה בחדרך

לו רק יכולת לקחת עוד לגימה.

גם לאחר ימים

כוס הקפה עדיין בחדרך

החדר מלא בריח שלך

היינו רק רוצים

שתקח עוד לגימה- מהחיים.

כן  חלפו  השנים

על  המצבה  עדין  חקוק  שהוא   בן  23

וכך  השנים  חולפות  כמעט  35  שנה מהיום  הנורא

החליים היקרים שלנו. יהיה זכרם של כולם ברוך אמן ואמן.  אמן שלא ייפלו חללים בישראל. די נתנו מחיר כבד מאוד לארץ הזאת.

הלוואי שיהיה שלום. זה לא פייר שחיילים מתים בשבילינו.

דוד שלי יורם נהרג ביום הראשון של מלחמת יום כיפור.

לא הכרתי אותך נולדתי כמעט שנה אחרי, אך מהסיפורים אני ממש מרגישה שהכרתי אותך.

אין לי דודים וכ"כ עצוב.

איך החיים שלנו היו נראים לו היית חי.

אני מדליקה נר לזכרך  לא נשכח לעולם כל עוד נשמה באפינו.

אוהבת אחייניתך

אפרת

מרכין אנוכי ראש בפני גבורתכם, ומייחל לשהות במחיצתכם בבוא יומי.

כבעל פטור מצה"ל, אני מצטער כל ימי על אי-שירותי את העם והמדינה, ומקווה שתסלחו לי על כך שלא הייתה לי הזכות ליפול איתכם בקרב, למען הגנת עם ישראל.

מבטיחני לקרוא פרקי תהילים לעילוי נשמתכם הטהורה.

לא הכרתי אישית אבל מרגישה כל כך קרובה. יהי זכרך ברוך ונחמה למשפחתך האהובה.

בהתחלה זה היה ברוך אבני.הידיעה על מותו הגיעה מוקדם מידי לכולנו.בכל זאת היינו בקושי שנה בצבא.ואז אורן טל מדימונה הלך מאיתנו.

ועברו כמה חודשים ופתאום לירז טיטו שהיה עם חלקנו בקורס אבל כולם הכירו אותו ברצינות  ובאומץ מצד אחד ובצחוק ובחיקויים שלו , מצד שני נהרג בהתקלות.

סיימנו את השרות ועברו כמה שנים וחשבנו שהמוות הצבאי מאחורינו ואז נהרגו ערן גד וכפיר וייס במילואים.

כולם כל כך שונים ויחד עם זאת כולם משפחה אחת , משפחת השכול של חיל ההנדסה.

נזכור אתכם תמיד , אחינו לעד.

ת.נ.צ.ב.ה

של הנשמות הטהורות והקדושות:

צבי יהודה (ציקי) אייזמן

פיני (פנחס) כהן

מתניה צינוורט

ידידיה גפן

הלב נשבר

אלו הדברים שכתב לפני מותו (מתוך אתר יזכור של משרד הבטחון):

"מאז הוכרז על החלוקה בעצרת העמים לפני כחצי שנה, אנו רוכשים אותה בדמנו, בדם בנינו ואחינו. הם שהגישוה לנו - ולהם יאתה תהילה. אבל לא בתהילות ותשבחות ולא במלים-של-צער חפצים הם; הם דורשים אותנו-עצמנו כי נשתתף עמם בפועל, בכל שטחי יכולתנו, בהקמתה וברכישתה של המדינה". המכתב הסתיים בהבעת תקווה, "כי הניצחון קרוב ועם בוא השחרור תשוב השלווה לשכון במעוננו, בתוך מדינתנו העצמאית, - בעבודת-בניין פורייה". אולם הפסקה שקדמה לפסקת הסיום אומרת: "על הצער לחשלנו ליתר אומץ והקרבה; אנו נלחמים למען אידיאה צרופה, - תוך ידיעה ברורה ומחוורת כי אין דרך אחרת".

לזכרו של אסף, שעוד בטירונות שרנו לו שירים על כך שהוא עוד יהיה רמטכ"ל.

איש יקר וטוב, נפגשנו לתקופה קצרה אך משמעותית בטירונות ומאז אתה בליבי.

נפל בלבנון.

ושוב, בריטואל קבוע כמעט בלתי נסבל אני יושב פה וכותב. איזה שבוע קשה עבר עלי. מלא בהתהפכויות מעיים ובחוסר תיאבון.

היום העברתי הרצאה מול החיילים שלי על שליחות, על הקרבה, על אהבת הארץ, כל מה שהיית אתה.

חיכיתי לרגע הזה.

סיפרתי להם על החיים כילד בלי אבא.

סיפרתי להם על קורס קצינים כצוער ששכל את אביו.

סיפרתי להם הכל.

אפילו סיפרתי להם שפעם ביקשתי מאמא לספר לי עליך משהו רע והיא לא הצליחה. היא פשוט לא מצאה משהו רע. יכול להיות שהיא לא זוכרת, או שמא אתה באמת מלאך כמו שאמרו לי שאתה? אתה יכול לספר לי משהו? לשלוח לי מסר? לבוא אלי לחלום?

אני רוצה לדבר איתך, לשמוע מה איתך, מי אתה, מה אתה עושה שם בגן עדן?

אתה מסתכל? גאה? אוהב את מה שאתה רואה? את נדב אתה רואה? זה הנכד שלך שלא זכית להכיר וגם לא יזכה להכיר אותך.

אבא,

בשבילי אתה אגדה, מיתוס, גיבור, אדם, חייל, קצין, מפקד. איש עם תמונות וסיפורים שמייצג בשבילי את האמונה באדם, בשלום, בדרכי היושר והנועם, בחיוך, בליטוף, בתמיכה, ברצון לעשות טוב, בלנצל את הרגע.

לא ארפה מהזיכרון שלך לעולם. לא אפסיק לדעת מאיפה באתי, ולא אנוח בדרך שבה אני הולך. אתה איתי כמו שאתה.

אני מבטיח שלא אפסיק להנציח אותך לא רק בכיתוב על הקבר, או בגלעד שאנחנו רוצים להקים, או בנרות שאנחנו מדליקים. אני אמשיך להנציח אותך בכל חיוך, דמעה, שיחה ושיר. בכל בוקר שאשקים או בכל לילה שאלון, בכל ערב חג עם סבתא, שבת עם אמא, או סתם צהריים גדוש בעבודה בבסיס.

אוהב אותך מאוד, ומתגעגע.

איש ירושלים יקר

אהוב על הבריות ואוהב אדם

ירא שמיים ומרבה בעשיית חסד

יעקב בינדר הי"ד

יהודי שהעלה חיוך על לבבות נשברים

וסעד ותמך בכל נברא

נהרג בפיגוע קו 2

יהי זכרו ברוך

בעלי - דוד הר פז ז"ל שירת משנת 1975-1984 בחיל הים. את השירות הצבאי עשה בשארם על ספינת הטילים "עכו" ובהמשך בקבע - היה קצין לוגיסטיקה בבסיסי חיל הים בחיפה ובעתלית.

באוג' 2008 אובחן דוד כסובל מ-מזותיליומה - סרטן ריאות שפורץ עשרות שנים לאחר חשיפה לאסבסט.

מבירורים שערכנו ובסיועו של כירורג החזה - המסקנה שעלתה ומבוססת על מקרים של תחלואה דומה בקרב אנשים שעשו שירות במסלול דומה הינה שהחשיפה לאסבסט היתה במסגרת השירות הצבאי.

מפאת הסרבול המשפטי והקושי לעמוד בתביעה מול משרד הבטחון החלטנו שלא לתבוע את הצבא וב-2 אוק' 2009 נפטר דוד. אמנם ללא הכרה רשמית של צה"ל אבל חלל!!!