הוא עם מספר הנצחונות הגבוה ביותר? זה נתון חסר משמעות. זה רק אומר שהוא אימן הרבה זמן. לכן הוא גם עם מספר ההפסדים הגדול ביותר.
הנתון החשוב יותר הוא אחוז הנצחונות בקריירה. דון נלסון בתחתית הטבלה. (למה כותב המאמר מסתיר זאת? הוא עובד אצל נלסון?) מאמן זבל. הוא לא רק אטום לשחקניו. הוא אטום. נקודה.
בתקופתו, סטיב נאש לא בא לידי ביטוי. לדעתי נאש הוא רכז ה NBA הגדול בהיסטוריה. בכל אופן איש לא יכחיש שהוא רכז ענק.
עוד נקודה: גולדן סטייט היא הקבוצה הפצועה ביותר בהיסטוריה. בסגל שלה תמיד יש איזה 30 שחקנים שמחציתם פצועים. השנה הגיעה הקבוצה לאחד המשחקים עם 7 שחקנים בריאים, ועוד אחד פצוע שישב בספסל והעמיד פני בריא. זה סגנון המשחק של נלסון. הוא מסוגל להעלות שחקן ל-48 דקות משחק בלי להניד עפעף, ולחזור על כך שוב, למחורת. הדבר הופך לחלום בלהות כשמדובר בקצב המשחק של דון נלסון. כל זה - כאשר יש שם שחקן אחר שלא קיבל דקת משחק כי כך רוצה הדון.
מניין באה הצלחתו היחסית ? בסגנון המשחק יש עליות ומורדות רבים שמגדילים את הריגוש. בקצב משחק שכזה חוזרים ממצבים אבודים, וגם מפסידים ממצבים "בטוחים". דון נלסון הפסיד הרבה מצבים כאלה.

מרזוט

כתבה מדהימה

דווקא כאוהד גולדן סטייט קשה לי לשנוא את האיש, בעיקר כי הוא זה שגרם לי להתאהב בכדורסל בכלל, ובגולדן סטייט בפרט. RUN TMC היה כדורסל מהנה מאוד, וגם אז הוא לא היסס לפרק את הקבוצה ולהיפרד ממיץ' ריצ'מונד תמורת בילי אואנס.
וכמובן הקבוצה של 2007 שנתנה סיומת אדירה לעונה. למי שהכיר את נלסון, כבר אחרי הסדרה מול דאלאס היה ברור שזה לא ימשך, ושנלסון לא יסתפק בקבוצה מלהיבה, ויעשה מהפיכה ענקית. היה גם ברור שזה יהיה J ריץ', עם מונטה שרק ממתין לפרוץ מאחוריו.
הוא בונה שחקנים ולא מהסס להסתכסך איתם:
את הקריירה של מאלין הוא הציל, אחרי שזה התדרדר לאלכוהוליזם. הוא הפך אותו לכוכב, והאחרון ראה בוא אב רוחני, עד שנלסון דאג שמאלין לא ימשיך כGM של הווריירס. את ספריוול הוא שלף מהדראפט, והסתכסך איתו אחרי הטרייד על וובר. את הקריירה של ג'קסון הוא הציל אחרי שאף אחד לא רצה לגעת בוא כששיחק באינדיאנה, והסתכסך איתו, והרשימה עוד ארוכה.

אני מניח שככה גם המערכת יחסים שלנו איתו כאוהדי גולדן סטייט. תמיד נזכור את הרגעים המלהיבים והכיפיים שהוא העניק לנו, ואת העובדה שבמקום ליצור המשכיות הוא דפק את זה שניה אחת אחרי.

מיקצועית ומעניינת...

 

 

ערן סלע בכתבה מעולה [נותן טעם של עוד],מזכיר לכולנו את הסיבה האמיתית לכך שאנחנו אוהבים ספורט בכלל,וכדורסל בפרט.

לאוהד המצוי ראן אנד גאן עדיף אלף מונים על הנמנמת שמטילים עליו מאמני הספורט האיטי והסבלני [בונקר בלשון העם] ומאחר והספורט ניזון מהצופים,כדאי מאוד שאותם רודפי תארים אובססיבים,יעצרו לדקה ויחשבו על מקורות המזון שלהם.

כמובן שעדיף לי מאה נלסונים על מולי קצורין אחד [כדורסל?] או גוטמן [כדורגל?] שהפילו עלי שינה טרופה שנים ארוכות. ותדה פעם נוספת לערן שהציף את העניין.

חוץ מהקבוצה עצמה...

אני קצת מתפלא שכבודו מעולם לא שמע על השחקנים:
1. אלכס אינגליש - העף מבט ברשימת הקלעים הטובים בכל הזמנים של ה NBA
2. בוב לאניר
3. מרקיז ג'ונסון
על קווין באקנר וג'וניור ברידג'מן עוד אפשר לסלוח, אבל טיפה התמצאות בכוכבי הענק ששיחקו עבור נלסון במילווקי כן נדרשת.

ואגב, מי שהביא לדנבר את התקפת הראן אנד גאן היה דאג מו (מה שסידר כנראה לאלכס אינגליש את מיקומו ברשימת הקלעים הטובים בכל הזמנים). מיותר לציין שדאג מו לא האריך ימים בתפקידו.

ההישג האמיתי שלו הוא מספר שנות האימון. הרי מאמן בינוני שיעבוד בליגה 200 שנה ישיג יותר נצחונות מנלסון, אבל - גם יותר הפסדים.