ליביו, כבשת אותי.
איזה סרט מרגש, הזלתי הרבה דמעות.
סיפור חייך קשה מאוד, וקשה במיוחד העובדה שלא ידעת כלום על חייך.
במפגשים עם אמך ניתן היה להרגיש את הניכור, ואת הצורך שלך לשמור עליו, למרות הצורך שלך להכיר אותה ולנסות 'קצת' להתקרב אליה. אי אפשר לשפוט אותך, זה ממש קשה ליהות במקומך.
המפגש הראשון היה לי ממש קשה לצפיייה, גם בגלל הקשיים שלך וגם בגלל הצורה שהאמא שלך נהגה כלפיך. במפגש השני היה קצת יותר קל, כי נפתחו דברים, נתקבל מידע על הסיבות והנסיבות, ואפילו נודע לך שאת שמך בחר אביך ז"ל, שלא זכית להכיר, ואפילו לא ידעת את שמו ומה הוא היה. כמה קשה!
אבל נראה שלמרות הקושי של שניכם, כל אחד ממקומו, אמא שלך בשלב מסוים (ובלי קשר למתנה שקנתה לך) אמרה שהיא דואגת שאתה לא לבוש טוב.
אחרי עשרות שנים, היא דואגת לך למרושת שאתה כבר אדם מבוגר, דאגות של אמא לילד קטן. כאילו מנסה למלא את תפקיד האמא, אפילו בלי שהיא מודעת לכך.
היה הבדל מאוד גדול בין הצילומים שעשית ברומניה, לבין הצילומים שעשית באתר הבניה. באתר הבניה הוצאת את כל אחד מהאנשים בצורה הכי אנושית שאפשר. ניכר היה שיצרת קשר של אמון אמיתי עם כל המרואיינים. היה לך קבלן נפלא, שלא פחד מנוכחות המצלמה ולא פחד להישיר מבט ולהסביר דברים, ופועליו - שדאגת כל כך להראות את הדו קיום ביניהם ואת החיים הפרטיים שלהם ואיך הם משתלבים בתוך מערך העבודה הרב שנים הזה עם אותו מעסיק.
ההתעניינות באבא, בכל אחד מבניו, הביקור בביתם, והכל באנושיות אדירה.
ליביו, כל הכבוד לך שלמרות תולדות חיים כל כך קשים המלווים בחוסר זהות, הצלחת לבנות לעצמך חיים טובים עם אישה טובה וילדה. רואים שאתה אבא נפלא ומעורב (הסרט על היום הולדת בגן).
בהחלט סרט מרגש, חשוב, אמיץ וסוחט דמעות.
טלוויזיה 
