ספר קשה לקריאה.
השפה יפה, הרעיונות מעניינים, אבל הוא דורש ריכוז וזכרון שכנראה לא ניחנתי בהם.

דוקא א ני מקווה שזו לא תהיה טרילוגיה. הספרים הקודמים שלו נפלאים

כאן התייבשתי. לעקוב על כל שורה ושורה על שלל הקשריה מייגע ביותר

1) התצלום המיוסר-מתנשא הזה של חדף הוא משהו

2) איך לא הרגשתי שום מחסור במלמד

בפרס ראש הממשלה האחרון. בחבר השופטים היו לאה איני רות אלמוג. וראש הועדה היה יגאל שוורץ. כולם בלי יוצא הכלל גם כותבי ביקורות בצורה זו או אחרת . גם קשורים בצורה זו אחרת לבתי הוצאות מובילים. יגאל שוורץ קשור לזמורה ביתן.גם את , גברת אריאנה מלמד אני לא אתפלא שאיכשהו תהיי קשורה לבית הוצאה או לחבר שופטים כלשהו. בשיא החוצפה אתם גם ממליצים. תקנו את הספר שאתם ממליצים לבד. אני אקנה דוקא ,ספר אחר. לא מאמין לכם. נקודה. דבר מוזר קיים לאחורנה לא מפרסמים בפרסי ספרות מי חבר השופטים. תלמדי/תלמדו מזה. להבא גם אתם אל תפרסמו את שמותיכם בעתיד, תהיו אנונימים כמו הטוקבקים. כמוני למשל.

ספר מאוד לא פשוט, כתוב ברמה גבוהה ולא תמיד ברורה להדיוט. שני סיפורים מורכבים שנכנסים אחד בשני, הופכים את הספר להרבה יותר מסובך. אני, אישית, דווקא אהבתי את הפרקים בהם התסריטאי מדבר על חייו האישיים, שם אדף מתגלה שוב ביכולתו המצוינת לשעתק מציאות של עיירת פיתוח (כפי שעשה ב"פנים צרובי חמה") ואת הרגשות השונים והמורכבים שם.

 

באשר לפסטיש שמוזכר בכתבה: לא כל ערבוב סגנונות הוא פסטיש. ב"כפור" יש ערבוב סגנונות מובהק (רומן, ספר בלשי, ספרים יהודיים וכו'), והפסטיש דווקא פחות נפוץ (הוא ניכר  בעיקר בערבוב השפות). 

 

החזקתי את עצמי חזק, כדי להתחיל ולסיים את הספר, מכיוון שהרבה פעמים, המורכבות בו גורמת לך לרצות לסגור אותו ולהניח אותו על המדף. אני יכול לומר, שהיה שווה להחזיק את עצמי ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו. כמו כל ספר של אדף, זו חוויה שלא חוזרת על עצמה הרבה בספרות הישראלית ובכלל.

ואת ספריו הקודמים של אדף דווקא אהבתי, מאוד, וממש חיכיתי לספרו החדש, אבל כמה שהתאמצתי - ואני בהחלט מיטיבה לקרוא וגם ספרות הלכתית אינה זרה לי - האסוציאציות הרבות מספור שהוא מפזר כאן בין שורותיו מייגעות מאוד, וגם מוכרות לי מקדמא דנא, וממש הותשתי לחלוטין, ולבטח איני היחידה. לא ברור אם מדובר בתרגיל ספרותי כלשהו, או בניסיון לכתוב משהו אחר שלא לגמרי צלח, אבל התוצאה מאכזבת, לעניות דעתי, ומחייבת מחשבה רבה וקצת חשבון נפש לפני כתיבת ספר נוסף. לא כל אסוציאציה פרועה ופנטזיות שנוצרו עקב דכדוך מתמשך בשל אופי מורבידי או אֵבֶל אמיתי, או חוסר שינה, כדאי להצדיק בכתיבה אל קהל. אפשר לכתוב גם למגירה לפעמים. זה לא אסון.

בהזדמנות זו, אני ממליצה מאוד מאוד על ספרו החדש של פול אוסטר, "בלתי נראה", וגם על הביוגרפיה על פרויד, שהיתה מאוד מעניינת גם אם היא אחת מני רבות.

אריאנה בטח את יודעת  - ברקוויאם לנזירה - פוקנר מזכיר כמה פעמים את 'הבחורה של המינגווי ' שאמרה ש 'איך מעולם לא קורה בפועל משהו לבחורה אם היא מסרבת להשלים עם זה ..'.  באיזה ספר או סיפור מדובר  ?

בהרבה הרבה הרבה

תודה מראש