האחת -
החילונית, תושבת הערים...המנסה בכל כוח לחקות את אירופה/אמריקה, להיות אוניברסלית..יהדות היא עבורה אתוס נלעג או מקלט למטורפים, מוקדי הבילוי שלה הם בעיקר הפאב הקרוב/ הקניון בשבת/חופשות בחו"ל...היא לא מטיילת בארץ ולא מכירה אותה [ וכשהיא שם, בחוץ, היא נראית נלעגת ולא מחוברת...] היא רואה בארץ את המקום בו גרים כרגע ואין לה שום בעייה להחליף במקום אחר מפנק יותר...האלילים שלה הם תוכניות הריאליטי והקואו'צרים למיניהם. המעורבות החברתית שלה הולכת ופוחתת [ ראו את אחוזי ההשתמטות, היחס לאנשי המילואים..]. ואת הריקנות הערכית, היא משתיקה באמצעות ריטאלין.
ואם תרצו תמונה מדויקת למדי שלה, אתם מוזמנים לראות את פולישוק
השניה -
זו של הסרוגים..מחוייבת לחזון, ליהדות. קנאית לאמונתה. מבחינתה ארץ ישראל היא התחנה הסופית ואין היא מתכוונת להמשיך הלאה באוטובוס ההיסטוריה...בארץ היא לא כובשת אלא מיישבת...את צעיריה תוכלו לראות בחול המועד בכל שבילי הארץ...וביום העצמאות היא מרימה תרועת שופר...השירות הצבאי עבורה הוא חלק מהחזון ולכן צעיריה ממלאים בהדרגה את כל שורת היחידות הקרביות ביותר...הם מביאים הרבה ילדים כי זה חלק מערך חברתי לא נטל כלכלי...ואת ילדיה היא רואה בבית ולא בפייסבוק...מבחינתה, מה שכאן, הוא מעבר לזמן ולמקום. והם לא מפחדים כאן.
תרצו תמונה תמציתית שלה - ראו 7 ימים, ידיעות אחרונות, לפני כחצי שנה, על משפחות המתנחלים שפונו מגוף קטיף. אז והיום. ראו את מרים פרץ.
פעם ישראל החילונית, זו של אנטבה, של ששת הימים, הייתה מה שהסרוגים היום. היום, היא עצמה לא כל כך יודעת מה היא. היא מסתכלת לתוך עצמה ורואה שם רק "הישרדות" ו"האח הגדול". וזה מפחיד כי אין שם כלום והיא מכורה לכלום הזה.
בשתיהן אנשים טובים. ההבדל היחידי הוא - לאיזה חזון ערכי כל אחת מהן מחוייבת. כמה עוצמה נותן כל חזון ולאן הוא מוביל.
ועכשיו צפו לרגע בסרט של החמאס ותחליטו לבד - מול הנחישות של אלה, לאיזה מהחזונות הללו, יש סיכוי להמשיך הלאה כאן.
פוליטי מדיני 
