נקרא בנשימה אחת

נשלח מהסלולארי שלי

כייף לקרוא .

סטונר הוא יצירת ספרותית מינימליסטית,שיש בה הכל.

קראתי את הספר תוך יומים-שלושה, והוא נקרא בשטף ובהנאה, ללא ספק מחוויות הקריאה המהנות שהיו לי לאחרונה. התיאורים יפים, העלילה קולחת ומושכת, הלשון עשירה מבלי להיות מצועצעת מדי (כאן המקום לשבח גם את התרגום והעריכה העברית), הדמות מעוררת אהדה, והמציאות המתוארת מעוררת הזדהות. אך עם זאת אין כאן עומק, הדמות הראשית אינה "בעל  נפח" ושכנוע. תחילה הוא מתואר כנער גולמי מאוד, דומם וכמעט חסר דעת, ולא ברור מה פתאום בחר ללמוד ספרות ועוד להתמסר לה. אח"כ הוא הופך לפרופ' לספרות ולא ברור אם היה מרצה מסור ואהוד, כפי שנאמר בהמשך, או אדיש ומשעמם, כפי שגם הוא מתואר. האם הקדיש את חייו לאהבה ולתשוקה , כפי שנאמר במקום אחד, או שבעצם לא הקדיש עצמו לדבר, כפי שנאמר ותואר במקום אחר. ובכל זאת , למרות הסתירות הפנימיות, השטחיות המסוימת והרישול בעיצוב הדמות, הרומן הזה, המאוד אמריקאי (כאילו נכתב כדי להיות מוסרט) נוגע ללב ומשאיר בו חותם. אך הוא רחוק מלהיות יצירת מופת.

זה נראה לי כטכסט שכתב אדם שנים רבות לאחר האירועים שהוא מתאר, הוא לא ממש מחובר רגשית למה שקרה, ולא בדיוק זוכר מה אירע לו, כי חווה את זה מזמן, ומכאן השקט והשלווה והתחושה הקצת של מחיקה. אבל בכשרונו שבהחלט קיים הוא 'מתקן' את העבר הרחוק המחוק בתוספות 'אותינטיות' אך לא מספיקות לרמה של עלילה או לרמה חווייתית משכנעת דיה. הקטעים בהם הזדהיתי רגשית, חסרו את התמיכה של מתווה ריאליסטי שהיה אמור להיווצר בסגנון כתיבה כזה. יש בספר משהו חוור, שאפשר מתוך רצון טוב, אבל לדעתי בטעות, להחליף אותו באיפוק מעורר כבוד של הדמות הראשית, כביכול.

קצת מזכיר את קוטזי. עיקר כוחו בניקיון הכתיבה והיעדר טעויות.

יכול להיות שלא הבנתי או אולי מפני שקראתי את 'סטונר' בסמיכות לספרים של מרגרט אטווד ושל אליס מונרו הענקיות והמרגשות. מוזר לכתוב את זה מפני שהספר מופיע בראש רשימת רבי המכר - אבל עבורי 'סטונר' הוא ספר משעמם וכתוב רע במידה יוצאת דופן. הוא כל כך גרוע שרק בקושי צלחתי את הטכסט בתקווה שבהמשך בכל זאת יקרה משהו. אני רואה את הסופרלטיבים של המבקרים (המודפסים על הכריכה) באי נוחות גדולה. אין בספר הזה משפט אחד מקורי. כל התאורים הם סיכומי איבחון של ההתרחשויות (המשמימות להפליא), ולא תיאוריהן. הקורא המסכן נשאר אדיש כשסטונר מתאהב או כשסטונר מתאכזב וגם כשסטונר הולך למות. האמנם רק אני מרגישה ככה?

וזה כבר שנים לא קרה לי.

הספר כל כך נוגע ללב
שאיני ממליצה עליו למי שחייו נמצאים באיזו נקודת שפל.
אפסות האדם
רוממות האין
גדלות השררה
ותהומות הצער.
לו רק ידע כמה אהבתי אותו!

אני לא יודעת מה קרה? השאיר אותי עם טלטלה חזקה.

כאילו ספר פשוט עם מילים פשוטות דמויות פשוטות אבל ברובד השני חודר עמוק.

סיפור על אדם שהתמכר לאהבתו לטקסט מצא עצמו משתעבד למילים באיצטלה של פרופסור.

את החיים האמיתיים לא ידע לחיות- גם כשנלה לידיו אהבה גדולה הוא ויתר עליה.

גם על בתו הוא ויתר באיזו שהוא אופן.

כמו שויתר על הוריו כמו שויתר על המורשת שלו - כמו שויתר על עצמו וויתר לחיים.

הוא בעצם היה מת חי. במותו הוא יותר חי היה בעיני.

ולא ידעתי אם לחוס עליו , אם לשנוא אותו -אם לחבק אותו.

רציתי לרגע למות איתו.

הזדקנתי ביחד עם סטונר תוך כדי קריאת הספר. הייתי צריכה להביט בשעון מדי כמה זמן כדי לוודא שהזמן אכן עובר למרות תחושת ההזדחלות המעיקה לאורך הספר כולו.

אם לא היה למחבר עודף זמן ומשאבים, לא היה בא לעולם עוד חיקוי של ספר שמועיל ל'יחד' המזויף. כולנו מסכימים שזה 'ספר גאוני', ובראש התהלוכה פרופסורים מתפעלים מחברם הגאון, כי גם הם גאונים.

הקורא רואה עצמו כסטונר.