הראשון, רדיפת אולמרט: היתכן שבכל פעם שנכשלים בתביעה להמשיך, ללא ליאות, ולבוא עם תביעה חדשה? דומני שכבר הציבור איבד את מנינן ועדיין לא שמענו שיצא אשם אפילו באחת. לדור מצא לכך תרופה בדוקה - התזכורת החמישית, שבעזרתה הוא מקווה להצליח אחת ולתמיד.
השני, רדיפתו של קצב: בתחילה הביאה המשטרה 13 נאנסות שחלפו עם הרוח. לאחר מכן סידרה של אליפות- א' מבית הנשיא, ממשרד התיירות וממשרד התחבורה. גם כאן כבר איבדנו את החשבון. כל הפרקליטות שהתבקשו להגיש תביעה טענו שאין כאן קייס, אבל לדור לא נכנע. לבסוף הוא הצליח לחייב את קצב - הכיצד? הוא פעל בעצמו והצליח מאחורי דלתיים סגורות. וזאת בניגוד לעקרון שהצדק חייב להיראות. אין איש שיודע מה היו הראיות וכיצד התנהל המשפט. מקובלים עלי טיעוניהם שלבחירי הפרקליטים שהיו במשפט, היו במשפט התעלמויות מראיות (השופטים - הן אינן חשובות), הסקת מסקנות בלתי סבירות, ושיבוש הליכי המשפט מאחורי דלתיים סגורות.