כדאי להזכיר גם את תרגומיו היפים לעברית של רפי ויכרט לשירי שימבורסקה, ושקהל קוראיה העבריים זכה לראות ולשמוע אותה בביקורה בארץ באוניברסיטת ת"א לפני כ-8 שנים.

שום מלכת אנגליה עטורת נוצות לא תוכל להתחרות בה.

 

והחיוך הרך והטוב מפלס דרך להטמינה ברומאן מקורי.

She was one of my favorite poets. Never exaggerating always so penetrating in her observation. The most honest poet ever. The truth was in every line.

הבוקר צפוי להיות קר וערפילי,
ממערב
יתחילו להגיע ענני גשם.
הראות תהיה מוגבלת.
הכבישים חלקים.

בהדרגה, במשך היום,
בהשפעת לחץ ברומטרי מצפון
תכן התבהרות חלקית,
עם זאת, בשל רוח חזקה
ומשבים משתנים תתכנה סופות.

בלילה
התבהרות חלקית כמעט בכל הארץ, רק בדרום מזרח
יתכנו ממטרים.
המעלות ירדו באופן משמעותי,
לעומת זאת, הלחץ יגבר.

היום הבא
צפוי להיות שמשי,
אף כי אלה שממשיכים לחיות
עוד יזדקקו למטריה.

רוב תודות על השיר שחיברת עבורי. נסכים כי הוא יהיה המילה האחרונה בוויכוח ביננו. שלך, עכשיו לתמיד. מ.


ויסלבה שימבורסקה: על המוות, ללא הגזמה (בתרגום רפי וייכרט)

הוא לא מבין בבדיחות,
בכוכבים, בגשרים,
באריגה, בבניית מכרות, בעבוד אדמה,
בבניית אניות ובאפיית עוגה.

בשיחותינו על תכניות המחר
הוא משחיל את מלתו האחרונה
שאיננה שייכת לנושא.

איננו יודע אפילו דברים,
הקשורים ישירות למקצועו;
לא לכרות קבר,
לא לגלף ארון מתים,
לא לנקות אחרי עצמו.

שקוע בהריגה,
הוא עושה זאת בסרבול,
בלא שיטה או מיומנות,
כאילו התאמן לראשונה על כל אחד מאתנו.

הנצחונות הינם נצחונות,
אך כמה מפלות,
מהלומות שהחטיאו
ונסיונות חוזרים ונשנים:

לפעמים חסר לו הכח
להפיל זבוב באויר.
לזחלים לא מעטים
הפסיד בתחרויות זחילה.

כל הבולבוסים הללו, התרמילים,
המשושים, הסנפירים, קני הנשימה,
נוצות החיזור ופרוות החורף
מעידים על פיגור
במלאכתו הנעשית בשויון-נפש.

אין די ביצר זדוני
ואפילו הסיוע שאנו מושיטים במלחמות ובמהפכות
הנו, עד כה, מועט מדי.

לבבות פועמים בביצים.
שלדיהם של תינוקות מצמחים.
זרעים, בעמל רב, מגיעים לשני עלעלים ראשונים,
ולעיתים קרובות לעצים גבוהים על קו האופק.

מי שסבור שהמות כל-יכול,
מהווה בעצמו הוכחה חיה,
שכל יכול איננו.

אין חיים שאינם,
ולו להרף-עין אחד בלבד,
בני-אלמוות.

המוות
תמיד מאחר באותו הרף-עין.

לחינם הוא מטלטל ידיות
של דלתות לא-נראות.
את מה שמישהו הספיק
לא יוכל להשיב לאחור.

מוזאון
---------

יש צלחות אך אין תיאבון.
יש טבעות נישואין אך אין שותפות
שלוש-מאות שנה לפחות.

יש מניפה - איה הלחיים הסמוקות?
יש חרבות - איה החרון?
צליל קתרוס לא ירטוט בין-ערביים.

באין נצח קבצו
עתיקות לרבבה.
שוער טחבי מנמנם במתיקות
שפמו תלוי על תיבת הראווה.

מתכות, נוצת ציפור, טיט
חוגגים את ניצחונם בזמן, חרישית.
רק סיכת נערה מצרית קלת-דעת, מגחכת.

הכתר האריך ימים אחרי הראש.
היד הפסידה לכפפה.
נעל ימין ניצחה את הרגל.

באשר לי - אני חיה - נא לראות.
נמשכת תחרותי עם השמלה.
ואיזו עקשנות יש לה!
ואיך רוצה היא אחריי לשרוד!


---------------------------------------
תודה לרפי וייכרט ואורי ברנשטיין.

היינו זוכים לעוד שירים ממך. בספר האחרון - "רגע", בתרגומו הנפלא של דוד ויינפלד, אסופה של שירים שאחד יפה יותר מהשני. איזו שנינות, איזו הבנה של נפש האדם ונפש החיה, לפעמים בסרקזם אבל תמיד באהבה, בלי רוע לב, בחמלה. והכול במילים פשוטות, צנועות, ביישניות אפילו.

"אהבות אחרות

מתנשמות בי עמוק עד היום.

לזאת אין די אוויר להאנח.."

(מתוך "אהבה ראשונה" בתרגום רפי וייכרט)

אוך! נופת צופים היתה האישה הזו..

לא אשמים השמים, לא אשמה האדמה, לא אשמים הזמן" ....   לא אשמים בני אדם, לא אשמים האלים לא אשמים האבנים שמתחתם הונחתי פרקדן.   אז את מי, את מי? אאשים בהסתלקותי טרם ... את מי?! ...

עדיין 

 

בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך יסעו,

האם אי-פעם יצאו

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

 

השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון,

השם יצחק מזמר בשגעון,

השם שרה למים משוע

למען השם אהרון, שבצמא גווע.

 

אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד.

אתה שם מובס שנידון להפסיד,

לא נתן לאיש, קשה מנשוא,

שם-בלי-בית בארץ זו.

 

תנו שם סלוי לבנים

כי כאן מונים על הראש שערות,

כי כאן בין טוב לרע מבחינים

לפי צורת-עפעף ולפי שמות.

 

אל תקפץ בנסיעה, הבן יקרא לך.

אל תקפץ בנסיעה. עוד לא עת.

אל תקפץ. הלילה משתרר בצחוק ומגחך

לקול שקשוק גלגלי הרכבת.

 

ענן מבני אדם מעל הארץ שט,

מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,

דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.

המסילה ליער שחור מוליכה.

 

כך, כן כך, הגלגל משקשק, יער ללא קרחות.

כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.

כך, כן כך, ערה בלילה אני שומעת

כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

 

מתוך הספר - שלהי המאה

בתרגומו של רפי וייכרט

 

זכור לי אחר צהריים אחד (ורק מתוך כבוד לשימבורסקה לא הוספתי עכשיו 'גשום') שישבתי בספריה וגיליתי במקרה ספר שירים שלה. לא יכולתי להפסיק לקרוא, שיר אחרי שיר, לאט לאט, מנסה לספוג כמה שיותר. היה שם הכל. השראה, חוכמה, רגש, חום, עידון ובעיקר זכור לי רושם עז של צלילות ופכחון.