סופסוף מישהו אומר בקול רם מה שכולם מתביישים. יושבים בטקס הממלכתי, מדקלמים בשקט את ה"יזכור" ששמענו מאות פעמים יחד עם הקריין, וחושבים "מתי יום השואה הפך לשידור חוזר?". אני אוהב לראות סרטי שואה. אני כן מרגיש שזה מחבר אותה למעט הסיפורים שכן שמעתי מקרובי משפחה. אני כן מרגיש שזה קצת מחבר אותה לסבתא שלי ז"ל. אבל שאלו את עצמיכם מה היו הניצולים מעדיפים - סימוני וי מתוך אשמה, או התחברות כנה ואמיתית? ביום השואה, לעניות דעתי הצנועה, אין "אמורים". אני מעדיף להרגיש אבל, עצב, וגם גאווה על שהעם הנפלא שלי שרד את הזוועות האלו. הייתי מרגיש אותם הרבה יותר לו יצא לי לקחת חלק בארוע כפי שמתואר בכתבה ולספר את סיפורה של סבתי. מי ייתן והיוזמה הזו תישא פרי ותגיע אל כולם.