בגלל הורים אימפוטנטים שכאלה שאליהם מפונית הכתבה שר החינוך הלא יוצלח קיצר את החופש בגדול.אלה הורים שמגדלים ילדים באוירה מפונקת או חסרת התייחסות אל ילדים כאל בני אדם כמותם רק חסרי ניסיון בחיים.אלה ילדים שבגילאים צעירים נשכבים על רצפת הקניון בעודם מכים בידיהם ורגליהם לשמכ סירוב לקנות את שדרשו.

אם כבר אז כבר...

אני האח הבכור, ויש לי אח צעיר ממני בכמה שנים.

כשהיינו ילדים, הוא תמיד היה יוזם מריבה נגדי, מציק, לוקח דברים, מרביץ וכו', אני הייתי מתאפק, כי הוא קטן. כשהסבלנות שלי היתה נגמרת (בכל זאת ילד), והייתי מחזיר לו, או רק מראה סימנים שאני מתכוון להחזיר לו, הוא היה רץ להורים ובוכה, ואני הייתי נענש.

לא משנה כמה הסברתי, אני תמיד הייתי "הילד הרע", כי אני "האח הגדול" ש"צריך לדאוג לאחיו הקטן", אף אחד לעולם לא יאמין לילד הגדול שהוא לא אשם, הפרצוף המסכן של הילד הקטן תמיד ינצח.

תמיד הסבירו לי ש"צריך שניים בשביל לריב", אבל זה פשוט לא נכון. מספיק אחד שרוצה לריב - ויהיה ריב. אם צד אחד רוצה לריב מספיק, לצד השני אין ברירה (בעולם המבוגרים הוא יכול פשוט לנתק מגע ולא להיות בקשר יותר עם הצד שרוצה לריב, אבל כמובן שלאחים אין אפשרות כזו כי הם חיים באותו הבית ולא יכולים לעזוב).

גם היום, כשאני מבוגר, אני לא יודע איך יכולתי להימנע מהמריבות עם אחי הקטן ועם העונשים שספגתי בעקבותיהם, לא היו לי שום כלים להתמודד עם דבר כזה. מבחינתי זו מכת גורל - תופעת טבע שהיכתה בי ולא היתה לי שום דרך להימנע ממנה. מתסכל ביותר.

זה מכניס את הילדים שוב לזכרון המריבה והזמן המתבזבז לניתוח המריבה נלקח בעצם מזמן איכות עם ההורים.

תמיד אבל תמיד , מי שצריך לשלוט בעניין ולאורך כל הדרך להיות יד מכוונת לשני הכיוונים אלה אך ורק אמא ואבא.

ללמד את הילדים כי הם אחים לחיים זה לא דבר קל , אבל מגיל צעיר הם יכולים ללמוד ולדעת ולאהוב אחד את השני, הכל קשור ביחס של ההורים לכל הילדים במשפחה.

אמא ככל האמהות, בניי כיום כבר בוגרים, אבל חברים בלב ובנפש ,לכל אחד מהם משפחה משלו, ועם זאת אהבתם איש לרעהו פשוט חוצה את כל הגבולות , ונשותיהם מקבלות זאת באהבה גדולה והכימייה ביניהן נפלאה.

כילדים צעירים הם גדלו בבית שבו הם היו שווים בהכל וקיבלו המון אהבה ותמיכה בכל תחום. אהבתם אחד לשני החלה ממש מרגע לידתו של האח הצעיר ואולי אף לפני בזמן הריוני עימו.

נכון, לא תמיד הבוגר צריך לוותר לצעיר לעיתים וויתור מצד הצעיר מעלה את ערכו בעיני אחיו הבוגר פי אלף. ובכך הם למדו להעריך לאהוב ולתמוך אחד בשני מאז ועד היום. זה לא קל אבל אוירה של המון תמיכה ואהבה בבית עוזרת מאוד.

לא לתת להם להגיע למצבי כעס קיצוניים והמשפחה תמיד אבל תמיד לפני כל דבר וגם החברים הטובים לומדים לקבל זאת.

 

אחים תמיד יריבו. לא צריכה להיות סיבה בכלל.
אני בתור הבכורה גם סבלתי מתסמונת ה'את אשמה כי את גדולה יותר' כשזה לא היה נכון..
וזה תמיד עצבן אותי שבאמצע מריבה ההורים היו מתערבים לוקחים את הצד שלה ולא מביאים לנו להסדיר את העיניינים.
כי מה קרה בעצם? היא התחילה, רבנו התחילו צעקות הם רצו מהר צעקו עליי, והיא הלכה מרוצה בלי שהייתה לי יכולת להתנגד ולהשלים עם אחותי

בשורה התחתונה, כל עוד זו לא אלימות פיזית, פשוט לעזוב ולא להתערב.
לא לקחת צדדים בלי לדעת מי אשם
ואם זה מחמיר להעיף כל אחד לצד השני של הבית עד שהרוחות ירגעו.
ילדים זה ילדים, לא כל דבר הוא סוף העולם.

אני האחות הגדולה, וכשנולד האח הקטן שלי לאחר שנתיים התחיל הסיוט של חיי.

 

הוא קיבל תמיד (אבל תמיד!!) את היחס מעודף כי הוא היה בן ואני לדאבוני הייתי הבת. המנוול הקטן ידע טוב מאוד שההורים תמיד לצידו, הוא קיבל תמיד יותר ותמיד טען שאני קיבלתי יותר, והרי הורי לא רצו "לקפח" אותו חלילה כי בכל זאת הוא 'הקטן' ואני 'הגדולה' אז הם נתנו לו גם מהחלק שלי וככה ואם הייתי מעיזה להתלונן על קיפוח עובדתי, אז הם היו נותנים לו גם את המעט שנשאר לי, מכיוון שלא אסור להתלונן חלילה.

 

הורי למדו את אחי הקטן מגיל מאוד צעיר, שהוא לא אחראי על כלום, ואני כמובן הייתי אחראית על הכל, גם על מה שאני עשיתי וגם כמובן על כל מה שהוא עשה (והוא עשה הרבה), כי אני 'הגדולה שצריכה לשמש דוגמא ומופת', תמיד אני יצאתי עם העונשים הכי כבדים כשהמנוול יצא ללא פגע או עם עונש מינימלי שהומתק כמעט מייד, ולא מעולם לא הומתקו העונשים.

 

 

היום ביני לבין אח שלי יש נתק (לא פחות), מכיוון שהורי בהסכמה שבשתיקה לימדו אותו שבאלימות פיזית ונפשית ניתן לפתור הכל, וזה המשיך לכל תחומי החיים - הורי היום מכים על חטא, מכיוון שהם הבינו שגידלו מפלצת.

 

כשמלמדים את הנבלות הקטנות שההורים מגבים אותם והם יכולים להשיג הכל אם הם צורחים מספיק אז הינה קיבלתם מתכון לנתק בין אחים.

 

אם אתם רואים שיש אח אחד שעובדתית מקבל יותר זה יהיה המשקעים לסכסוכים העתידיים.

 

בהצלחה.

אני ואחי הבכור נולדנו במרווח של 5 שנים אחד מהשנייה, ולא רבנו כמעט. בעיקר אני הצקתי לו מדי פעם והוא התעצבן, אבל זה היה ממש זניח ונדיר.

לעומת זאת, עם אחותי הקטנה שנולדה כמעט שנתיים אחריי, רבתי בלי סוף.

כשאתה בן חמש ונולדת לך אחות הצרכים שלך שונים מאשר בן שנתיים שיש לו תחרות עם מישהו קטן וחמוד שגונב לך את תשומת הלב.

אני הייתי האחות הקטנה הנודניקית. שתמיד רצתה לשחק עם אחיה הגדול המושלם.
ונורא נעלבתי שהוא לא תמיד רצה. ורצתי להורים. והם הענישו אותו. דבר שלא תרם לכלום.
וכבר בתור ילדה לא סבלתי את מה שהם עושים. כי רק רציתי שיעזרו לי לשחק איתו.
והיום אני נורא רגישה לגדול שלי. הקטנים הם מאוד מניפולטיביים לפעמים וצריך לזכור את זה. מאידך אני כל הזמן מסבירה לגדול שהקטן אוהב אותו ונורא רוצה אותו. וזאת הסיבה לכל ההצקות.

הרבה טוקבקיסטים כאן מספרים מקרים אישיים בתור הבכורים.

אני הייתי הקטנה ואני ואחותי רבנו מלא, והיא היתה מרביצה לי ממש ובלי סוף ואמא שלי סירבה להתערב ורצתה שנפתור הכל לבד.

ההיגיון של אמא שלי היה שאני, הקטנה, מציקה, ואם אחותי תרביץ לי אז אני אפסיק להציק... זה לא עבד.

בסוף כשהגעתי לגיל 12 נהייתי גדולה פיזית מאחותי והרבצתי לה חזרה ורק ככה המכות הפסיקו.

והיום? אני ואחותי מאוד לא קרובות אחת לשניה ואני מאשימה את אמא שלי.

שלום לכם,
מתגובותיכם האישיות המרגשות לכתבה אפשר ללמוד על ההשפעה הקשה לעתים שיש למריבות בין אחים בגיל הרך על המשך היחסים בבגרות. בוודאי שיש גם סיפורים אחרים, הפוכים, חיוביים. ובכל זאת, החוויות הכואבות שסופרו עד כאן מחדדות, לדעתי, את חשיבות דרכי ההתייחסות של הורים, כך או אחרת, למריבות בין אחים וליחסים ביניהם, ובמיוחד את חשיבות בניית התשתית המשפחתית הנכונה, מגיל צעיר, גם בנושא זה.
בברכה,
חיים עמית

הורים שלא מתערבים, וחושבים שהילדים מסתדרים ביניהם, עלולים למצוא את הילד החלש חווה אירועים בזמן שהם לא נוכחים.

גם אם לא ממש ההורה רואה אלימות, זה לא אומר שהיא איננה. האלימות קוראת בדיוק כשההורה עסוק ולא נמצא, היא קורת בלילה, ולפעמים חוטפים סימנים כחולים ושחורים במקומות מוצנעים בגיל שההורה כבר הפסיק לקלח ולא יודע עליהם, לפעמים יש איומים שהילד מפחד לספר פן יחטוף יותר...

בקיצור,

תמיד להפריד, ולהיות נוכח, שהילד שלכם לא יצא מוכה עם בעיות נפשיות ובטחון עצמי נמוך, שיעדיף למות ורק לא להמשיך לחיות בהרמוניה המשפחתית של "תנו להם להתמודד לבד"

אותם ילדים אינפנטילים שהטבע חנן אותם "באהבה"יתרה שונאים מתוך קנאה שומרים טינה למשפחה כולה כולל הורים ואחים..לא פלא שהילדים מקבלים מסר חינוכי מעוות וההיסטוריה חוזרת על עצמה.
כך דור הולך ודור בא והסוגיה נשארת בעינה.

והתמים המסכן הוא המניפולטור האמיתי. ובדרך כלל זה האח הקטן.

רציתי לשאול מה עושים במקרה שהילדים מביאים את המריבה להורים? כגון שאחד הילדים בא להלשין על השני

שלוום לך,
את יכולה להיכנס לפורום באתרי, "עמית בעין החורש", www.hamit.hahoresh.co.il לרשום את שאלתך, ואתייחס בהקדם.
בברכה,
חיים עמית

כשהיינו נוסעים באוטו היה גיל ששניהם היו יושבים מאחור, כבר מספיק גדולים לא לשבת בכסאות בטיחות, קטנים מדי מכדי לשבת מקדימה.
היו "מחלקים" את המושב האחורי ביניהם ועושים עצמם רבים "אבא הוא מכניס יד לחלק שלי" "אבא היא מפריעה לי" ושטויות כאלה רק בשביל לראות אותי מתרגז ואז מתפוצצים מצחוק. בשלב מסוים כבר הבנתי את הקטע אבל כדי שלא יתבאסו הייתי עושה את עצמי מתרגז :-).
כמה שנים מאוחר יותר היו רבים מי ישב מקדימה ומי מאחורה... ממציאים שטויות כדי להחליף מקום ונסות לעצבן את אבאשלהם....
בקיצור - לא כל מריבה היא באמת מריבה

שלום לכם,
אני עוקב בעניין אחר תגובותיכם ושם לב שמשהו בהן השתנה מאז אתמול. בעוד שאתמול הטון הכללי, של התגובות הענייניות כמובן, תיאר את הנזקים הנגרמים מהתערבות הורית שיפוטית (במיוחד בעד האח הקטן ונגד האח הגדול), הרי היום יש תגובות שמתארות את סבל האח הקטן במריבות, וכן כמה חשוב שההורים כן יתערבו במריבות. אלה תגובות מאזנות ולכן חשובות.
ובכל זאת, אני מבקש להדגיש לקח בסיסי שבו אני מאמין: אל תנקוט בהכללות ובל נחשוב שיש דרך אחת, שיטה אחת, נכונה. למשל, זה לא שתמיד צריך להתערב במריבות בין אחים כמו שזה לא נכון שתמיד צריך לא להתערב. המציאות המשפחתית מורכבת והורים נדרשים להפעיל שיקול דעת ולשלב כוחות ומיומנויות.
בברכה,
חיים עמית

יש לי שתי בנות, גילאים 8-9

ובן גיל 3

 

שהבנות רבות ביניהן (לעיתים די רחוקות) אז פעם אני בצד שלה ופעם בצד שלה... משתדלת תמיד לזכור בצד של מי הייתי לאחרונה... ככה מבחינתן תמיד יש איזון עם אמא...

 

שאחת מהן מתקוטטת עם הקטנצ'יק - זאת אומרת שהוא מציק לאחת מהן.. אני תמיד מבקשת מהן לוותר לו כי הוא קטן.. ואז ממש באותם רגעים הולכת ומנשנשת את הילדונת שויתרה אוכלת אותה.. שכבר הכל מתגמד!! לעומת כמה דקות לבד עם אמא שלא מפסיקה לשבח ולהודות לה על כך שהיא ויתרה ולאכול אותה מחיבוקים ובנשיקות דיגדוגים וכאלה וגם אם הייתי עסוקה דקה לפני תמיד אני אפנה לזה זמן.

 

 

ככה שהם יגדלו, הם יזכרו את המריבות, ימשיכו לאהוב אחד את השני, וגם ידעו שאמא שלהם חולה עליהם וזה הכי טוב שהיא ידעה לעשות בשבילם!!

 

וזהו לא נראה לי שצריך "פסיכולוג" שיגיד מה צריך לעשות.. בעיניי צריך לפעול מהלב ותשיגו את התוצאות הטובות ביותר.

 

יום דבש.

 

מחקרים עדכניים מראים שרוב המריבות אינן על תומת לב ההורים אלא על 1. "רכוש" במובן הכי כללי: משחק, מקום וכד' ו 2. שליטה: מי קובע
כמו בכל חינוך להתנהגות רצוייה, תמיד לשבח מאד גילוי של התחשבות ומציאת פתרון יצירתי.

דור א': כשאבא שלי היה קטן היו לו מריבות כל הזמן עם אחותו הגדולה. היא היתה מציקה לו ואח"כ רצה להורים מתבכיינת ואומרת שהוא זה שהציק וכמובן שהוא חטף. עד היום (הם כבר בני 65+) הוא זוכר לה את זה והקשרים בינהם מאד לא טובים. יש נתק כמעט מוחלט והרבה כעס.
דור ב': להורים שלי 4 ילדים: שני בנים שההפרש בינהם שנתיים, בת (אני) 5 שנים אח"כ ובן זקונים לאחר עוד 8 שנים. בכדי להמנע מחזרה על טעויות ההורים כשהאחים הגדולים שלי היו רבים שניהם היו חוטפים סטירות (אז זה היה מקובל) ונשלחים לחדר המשותף שלהם "לבכות ביחד". אבא שלי אומר שבזכות זה הם מדברים זה עם זה ולא בנתק מוחלט, אבל האמת היא שהם גם לא חברים טובים במיוחד ונפגשים רק באירועים משפחתיים.
דור ג': יש לי שני ילדים, בן גדול (7) ובת קטנה (4) והיחסים ביניהם (בנתיים לפחות) טובים מאד. הם משחקים ביחד יפה מאד, בעיקר משחקי תפקידים ותחפושות. כשהם רבים אני אומרת להם לפתור את הבעיה ביניהם אחרת אני אפסיק להם את המשחק. אם זה לא עוזר והצעקות ממשיכות אני מפרידה ביניהם ומדברת עם כל אחד בנפרד. אני מנסה להבין מה הבעיה אך בעיקר מנסה להסביר להם אחד את השני ("הוא לא התכוון להעליב", "זה הדרך שלה להראות לך שהיא לא מסכימה איתך"). לפעמים אני גם מבקרת את ההתנהגות שלהם אבל רק לצורך לימוד ("אם היא לא רוצה להיות נינגה תן לה להחליט בשביל עצמה למה היא רוצה להתחפש", "אם את רוצה לשחק איתו את צריכה לשתף איתו פעולה") אך בעיקר אני מנסה ללמד אותם להסביר את רצונותיהם. אני מודיעה שאני לא שופטת ולא איכפת לי מי צודק, אני רק רוצה שילמדו להסתדר יותר טוב ביחד. לרוב אחרי בירור המריבה הם משלימים מיד (מרצונם, אני לא מכריחה אותם לבקש סליחה או משהו כזה) וחוזרים לשחק ביחד. מנסיוני הרבה מריבות בגיל צעיר הן תוצאה של אי-הבנה והתפקיד שלי הוא של דיפלומט ולא של שופט או שוטר. אין לי מושג אם הגישה שלי טובה יותר משל הורי או של סבי וסבתי. המבחן יהיה מבחן החיים. איזה יחסים יהיו בין הילדים כאשר יגדלו ? נחיה ונראה.

משפחת אורסלע אחי טובה סלע