הלוואי והייתי קורא את זה לפני 15 שנה. מי יודע מה כתבה כזו יכולה לעשות לבטחון של ילד שתמיד הסביבה הלימודית נתנה לו להרגיש פחות חכם, פחות מוצלח

בתי הספר הדמוקרטיים מציעים חינוך מותאם אישית, בדיוק כמו שאת מתארת באתר שלך, רק בפחות כסף. ואגב, זה מתאים לא רק לילדים עם הפרעת קשב.

נשלח מהסלולארי שלי

כל תעודה שלי זה פוטנציאל לא מנוצל
כמה היה קשה לצלוח 12 שנים של בי"ס ואח"כ אוניברסיטה

ובסה"כ יש לי רק הפרעת קשב ולא היפראקטיביות..

תבורכו על בי"ס כזה
חבל שלא היה בזמני

רק הייתי מעדיף להפסיק לאבד את תעודת הזהות/ארנק/פלאפון שלי בכל מקום, לנהל שיחה בלי להתקע כל כמה שניות כי אני לא זוכר על מה דיברתי ולהיות מסוגל ללמוד בלי לעשות הפסקות של שעתיים כי אני לא שם לב בכלל לזמן. קשה לי לראות את זה כמשהו שהוא לא הפרעה.

אשתי מורה לחינוך מיוחד ואחראית בבית ספר על תלמידי שילוב שזה מתחיל בבעיות קשב וריכוז כבר שנים אני אומר לה שזה עוול לקטלג את הילדים האלה כבעיתים וכמו שהכתובת הסבירה יפה וגם אני הייתי ילד כזה היום אני מורה בעל תואר ראשון בהוראה וכל כך מבין את הילדים האלה אבל גם מבין את מצוקת המורים שלא נותנים לנו כלים להתמודד עם הגיוון היפה הזה שיש בכל כיתה ולהפוך מכיתה הטרוגנית להומוגנית ולכן אנו בלית ברירה מדחיקים את התלמידים האלה לקצוות ורק מתנכלים אליהם והם אלינו ופיתרון אני לא רואה באופק והלוואי שהכותבת תלך עד הסוף ותיפעל לשינוי שישנה את החינוך וההצלחה של ילדים אלו וגם של האחרים שאיתם בכיתה ויזקף לזכותה בדפי ההיסטוריה על השינוי החשוב שקידמה בהצלחה....

נמקים להם בכיתות רק בגלל שהם לא מפריעים.
גם להם מגיע בית ספר טוב, שלא יוציא מהם את הסקרנות ואת חדוות הלמידה.

יצירתיות מוגברת היא ברכה, אך בלי יכולת הריכוז לא ניתן לעשות עם זה הרבה.

לא עוזר שיש לנו עודף יצירתיות, אם אנחנו לא יכולים לממש את הרעיונות.

לראייה:

כ- 10% מהאוכלוסיה סובלים מרמה זו או אחרת של בעיות קשם וריכוז.

כלומר 10% מהאוכלוסיה הם פוטנציאלים של יצירתיות יתר.

אבל מה בפועל קורה ?

כמעט כלום.

רבותי,למה ללכת סחור סחור!?עושים אבחון מקצועי,ואם צריך נוטלים ריטלין!כן כן!לא ייאמן אילו תוצאות ילדי מביא היום לאחר השימוש בתרופה,מילד שגדל בחצר ומפריע בשיעור לילד מדהים שמביא מאיות ברצף והתנהגות למופת!ברור שזה לא מתאים לכל אחד ואם נוטלים ללא אבחון יכולה להיות השפעה שלילית אבל אם האבחון נכון אז מרוויחים ילד מחדש!

אולי בעבר היו מכריחים ילדים לשבת להתרכז , היום יש מודעות וטיפולים ואני לא כל כך מבין מה הכותבת רוצה להגידץ דרך אגב, יש גם אנשים יצירתיים שאין להם ADD ויש ADD שהם לא יצירתיים...

הבת שלי אובחנה לאחרונה עם "בעיית קשב וריכוז" הבעיה שלי היא לא "הבעיה" של הבת שלי, אלא כל מערכת החינוך,
אני התנגדתי לריטלין והם מצידם איימו עליי שהיא לא תיכנס לבית הספר, {שזה מבחינתי אסון לילדה לדעתי}
לצערי היום אני נותנת לבת שלי כבר חודש ריטלין ואני מרגישה כאילו אני מרעילה אותה,
אבל זו לא הסיבה היחידה שהחלטתי לתת את הריטלין, כמו שכתבת הילדים האלו גדלים עם כאב צרוב חברתית, ואני לא רוצה את זה בשבילה, אני בטוחה שכשהיא תגדל היא תהיה משהו גדול מאוד, כמו הרבה מפורסמים, מדברים פשוטים שאני רואה בה, היא קלטה את הקריאה לבדה, היא קלטה את החשבון לבדה, ויש לה יכולת התבטאות גבוהה במיוחד,
כמו כן, היא הייתה נוהגת לעשות הצגות בהפסקה, אבל המורה והבנות קראו לזה "צומי",
המנהלת הייתה ממציאה עליה סתם דברים, ואת זה אני אומרת אחרי שראיתי עובדות אחרות ממה שהמנהלת אמרה, כמובן שהעמדתי אותה על מקומה,
מערכת החינוך לא מסוגלת לקלוט ילדים עם "בעיית קשב וריכוז" ואז היא משתיקה אותם עם כדורים, בדיוק כמו שעשו לי: הייתי בדיכאון אחרי לידה ונתנו לי כדורים למשך 9 שנים, העיקר שאני ישתוק, בלי לתת לי מענה אמתי לצורכי, היום כשאני בלי, אני חייה ופורחת כמו שמעולם לא הייתי,
כמובן שיש שיפור משמעותי והיא סוף סוף מסוגלת לשבת על הכיסא בבית הספר, אני כמובן מנסה גם ללמד אותה איך לעבוד עם הפיזור בתוכה רק כדי שתתעלה על עצמה ושלא תצטרך להמשיך לקחת את הריטלין, {אני שולחת אותה לרכיבת סוסים, זה משהו שהיא מאוד אוהבת,}
אבל אני לא רואה שום אפשרות נוספת לעזור לה יותר מזה כרגע, אני אשמח לשמוע רעיונות, תודה מראש.

איך החיים היו נראים אם הייתי יודע לפני עשרים שנה מה שאני יודע היום... ADHA לא החמיצה אף תחום.

 

ביה"ס - שם אובחנתי כסטטיסט, חולם בהקיץ, בתיכון כנ"ל, ללא תעודת בגרות, מעט מאד חברים, די לבד, דימוי עצמי נמוך עקב דחייה של הסביבה ובעיית משקל שהלכה ותפחה עם השנים.

 

רשיון נהיגה- 5 בחינות תיאוריה ו-6 טסטים.. או ההפך אני באמת כבר לא זוכר.

 

צבא -חוסר יכולת לקבל מרות, אי מיצוי עצמי, הובילו לבעיות משמעת, תלונות, משפטים, ישיבה במעצר ובכלא, איכשהו שרדתי שלוש שנים ארוכות וקשות.

 

לימודים - איכשהו הצלחתי להביא את עצמי לידי לימודים אקדמאיים, נזקקתי לשנה נוספת על מנת להשלים את התואר, נכשלתי כל שנה ברוב הבחינות, עשיתי מועדי ג' וד' אפילו, אבל איכשהו הצלחתי, אבל לא בלי לירוק דם.  

 

רשיון במקצוע - לקח שלוש שנים להוציא, (במקום שנה כמו כולם) רק בבחינה השלישית הצלחתי לעבור. שלוש שנים שחשו כמו שלושים... גר אצל ההורים.

 

עבודה - בתחילת הדרך החזקתי רק מספר חודשים בכל פעם בעבודה, לאחר הצבא עבודה מעודפת, חצי שנה באילת, טיול במזרח, אח"כ לארה"ב, כל הכסף נגמר וחזרנו לארץ לנקודת התחלה.  

 

עבודה במקצוע -  משרה אחרונה, יותר נכון חצי משרה, שלוש שנים, שיא אישי! גם עם נסיבות מאד מיוחדות שגרמו לי להישאר בה, עכשיו מובטל שוב...

 

זוגיות -  מערכת יחסים מתקופת הצבא שנמשכה הרבה יותר ממה שהייתה צריכה... בסוף התחתנתי עם בחורה מקומית בגיל 30+ בגלל שכבר הגיע הזמן חשבתי, ולא נראה לי דאז שיהיה טעם לחכות לאחרת, כי בסך הכל אני צריך להגיד תודה שמישהי הייתה מוכנה להינשא לי.. הצחוק הוא שמצאתי את ההיפך ממני, רק בלי יכולת לקבל אותי על שלל ההשארה שניחנתי בה והשלכותיה, נישואים קצרים, 3 שנים אולי... גם במהלכן פרידות רבות, שנתיים וחצי פרידה וכיום חצי שנה לאחר גירושים...

 

הורים - עד היום חושבים שאני כשלון סדרתי, בלי עבודה ובלי יכולת לכלכל את עצמי אני לא שווה הרבה בעיניהם. לצערי אני גר איתם כי אין לי יכולת להחזיק את עצמי כבר כמה שנים...אף פעם לא פרגנו אף פעם לא תמכו. אין לי טענות עשו מה שידעו וכמו שחינכו אותם... אין טעם, הם כבר בערוב ימיהם ושום דבר לא ישנה את מה שהם ואת מה שנעשה. 

 

התנהלות כלכלית - חורים באצבעות, לא הצלחתי לחסוך, מה גם שחלק מהזמן היית מבוטל. דחיית סיפוקים ממני והלאה, היום פחות.  

 

פסגת חיי -  שני ילדים מקסימים ומדהימים בת ובן מהאגדות. שתי סיבות לקום בבוקר, מלא תמונות על הקיר מול המיטה להזכיר לי שיש לי 2 סיבות לקום.

 

גרושה - במשך השנים שהיינו פרודים הייתה שולחת הודעות נאצה "בטעות". הודעות שהיו אמורים להגיע לחברים וחברות שלה הגיעו אלי "בטעות" כמובן, הודעות שנשלחו מחברים וחברות שלה גם הגיעו אליה "בטעות" כמובן. מילא הייתה מקללת אותי, אבל ירדה למקומות הכי אינטימים והכי פרטיים, כל מה שחשפתי בפניה הפך לנחלת הכלל. לא מסוגל להסתכל לה בעיניים היום, הגישה תלונת סרק למשטרה על אלימות כלפיה וטענה שחנקתי את הבן שלי!!! שלושה חודשים הורחקתי מהילדים, ראיתי אותם במרכז קשר פעם בשבוע, בסוף את הקרב הזה ניצחתי, יש לי הסדרי ראיה כמו שהיום לפני.

 

עצמי - לפני שנה וחצי עשיתי מבחן TOVA, גילו לי את אמריקה, יש לי ADHA, כבר כמה שנים חשדתי, לא הייתה לי האנרגיה לטפל בעצמי, בסוף עשיתי את זה, קראתי המון על העניין, ספרים, מאמרים, כתבות, כל הזמן ראיתי את החיים של אצל אחרים, רק הדוגמאות שלהם לא היו על כל רובד ורובד, אני בורכתי, זכיתי בכל הקופה. שנה וחצי על ריטלין, להגיד ששינה את חיי, ממש לא, אין תרופת פלא, זקוק לטיפול וייעוץ אבל זה עולה כסף, הרבה, בדקתי את כל האופציות, הכי זולה, מחלקת הרווחה, התחיל בגלל הבלאגן, אבל ממשיך כי יש מישהו אחד שמקשיב לי לפחות. גם אם רק שעה בשבוע. עושה ספורט בלי הפסקה, חדר כושר, שוחה, רוכב על אופניים. כל יום, דוחף את עצמי לקצה, דופק מעל 100%, איבדתי 15 ק"ג במשקל, כנראה מכמה סיבות. גם שחולה ממשיך, כואב בכתף לא נורא יעבור.  

 

מכאן- אין לי מושג איך ולאן ממשיכים, לא נהיה צעיר יותר, למרות שנראה צעיר לגילי. מקווה לטוב.

הגיע הזמן שדברים כאלו ישמעו.

שנים אני טוענת שאנשים וילדים הם אנשים (רק נמוכים) אי אפשר לרבע כדי שיתאימו לקופסא.

מסביבי כולם טוענים שאינני מבינה כלום ומתעלמת מילדים שעברו אבחונים וכו..

אולי נתחיל לשנות את המסגרת במקום את דור העתיד?

כילדה,שרדתי את מערכת החינוך אבל תמיד הייתי שונה.הסתכלתי על הכל מבחוץ,חלמתי במהלך השיעור,למדתי רק רגע לפני המבחן וכו'..
צמחתי להיות אמנית בינלאומית,ידועה ומוצלחת."הפרעת הקשב" עוזרת לי.
אני יצירתית,אוהבת סיכונים והרפתקאות וחושבת מחוץ לקופסא.מסוגלת לעשות כמה דברים בו זמנית ועוד ועוד.
נכון,גם שכחנית וחולמנית שדוחה כל דבר,אבל מילא:)
תודה רבה, ד"ר אדוה שביב על הכתבה הנהדרת!

תיאור נפלא וכל-כך נכון!

הלימודים כל-כך מוכווני-בחינות כיום במערכת, עד שאין מקום ללימוד אמיתי.
אין לי ספק שילדיך יכלו גם ליהנות מאוד מספרות מעולה אילו למדו באופן מקרב ולא מרתיע, וכמובן, יכלו לממש את כשרונם המתימטי ולפתח אותו.
מאחלת לכם הרבה הצלחה בהמשך, בכל כיוון שבו יבחרו הילדים!

מכירה מקרים של בעלי הפרעת קשב וריכוז שפרחו בבגרותם ומצאים כיום במשרות בכירות. האנרגיה העצומה שלהם עשויה להוביל אותם בעתיד לפריחה ולהשקעה מטורפת. הם אנשים שאם לא נקצץ להם את הכנפיים, יובילו אותנו לעתיד. הם בעלי רעיונות נהדרים שחושבים מחוץ לקופסה ואסור לקצץ להם את היכולות.

חינוך אנטרופוסופי ודמוקרטי נותנים לילדים הרבה טבע, אומנות ועידווד סקרנות באמצעות מחקר, יחס אישי ומכבד ואווירה נעימה, מכילה ורגועה
יש אופציות, אבל הן לא חינם. חלק מהביס הפרטיים הוותיקים השיגו הכרה ממשרד החינוך וספסוד חלקי ואז הם עולים מאות שקלים בחודש במקום אלפים

נכון  הבת שלי חכמה  אבל מתקשה להיזכר מה עשתה לפני חמש דקות ... קופצת מנושא לנושא .. ולא מסוגלת לשבת על  התחת ללמוד משהו שמשעמם אותה -כמו מתמטיקה .. אני לא רואה יתרון .

סוף כל סוף מישהו אומר דברים נכונים!
תפסיקו לרדת עליה, כל מי שמגיב פה בהתהלמות לא יודע מה זה לגדול עם הפרעת קשב, ולהרגיש תמיד שאתה לא בסדר לא משנה מה עשית! לגדל ילד עם ההפרעה או לגדול בעצמך עם זה זה שני דברים שונים בתכלית.
בלי קשר, יש את המסגרות האנטרופוסופיות שהן הצלה לכל הילדים שהמערכת לא מבינה אותם ולא מצליחה לעזור להם להתפתח...

כתבה מעולה, כל הכבוד!

נשלח מהסלולארי שלי

בתור אמא ל ADHD, אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שהשראה - זה לא!!

 

זה קשה, זה מאתגר, זה מתסכל. אבל לקרוא לזה השראה?? עם כל הכבוד, הייתי מוותרת על השראה כזו.

יש היום כל מיני תיוגים והפרעות. היום ילד ביישן וסגור מהר מאד מתוייג כ"הפרעה התפתחותית על הרצף האוטיסטי". כל ילד שלא מתאים לריבוע של המערכת נכנס לאיזשהו פח זבל של הפרעה. המערכת לא מסוגלת להתייחס לוורסטיליות ומגוון וכך גם החברה. מה שחבל הוא שילדים מפספסים את הייחוד שלהם ואת היתרון שלהם מרוב שמנסים להפוך אותם למשהו שהם לא.

נכון שבמערכת החיונך הממלכתית הנושא בעייתי, אבל אולי ניתן לתת לילדים עם יכולות ודרכי חשיבה שונות כלים להשתלב במקום לנתק אותם לגמרי מכל שאר הילדים שבני גילם. ככה את כאילו פותחת להם 'מערכת חינוך מיוחד' וגורמת לחברה להסתכל עליהם לא כעל ילדים עם בעיות, אלא כ'מפגרים'.
בילדותי הייתי ילדה שמנה, וזה הקשה עלי להשתלב חברתית. רכשתי כלים להתמודד עם הבעייה בחברה רגילה, ועד היום אני לא חושבת שצריכים לפתוח בתי ספר וחוגים מיוחדים לילדים שמנים כדי שיהיו להם חברים, אלא לתת להם כלים (בין אם בבית ובין אם במע' החינוך) להתמודד עם הקשיים. זו גם דעתי לגבי ילדים עם הפרעות קשב וריכוז- המחנכים במע' החינוך הממלכתית צריכים לתת להם מקום לחשיבה יצירתית, ולעזור ולתמוך במקומות שקשה להם. זה יעזור להם הרבה יותר מלהפריד אותם לגמרי לבואה משל עצמם. תחשבי מה יהיה כשהם יצטרכו להתגייס לצבא, לעבוד או להתחיל תואר ראשון- הם כבר לא יוכלו לברוח לבואה שאת יוצרת להם....

אז אל תרעילי אותה,

אמא כמוך, שנשמעת באמת קשובה לילדה ומנסה להביא אותה למקומות טובים מתוך אכפתיות אמיתית וחינוך וגבולות וכו'.. צריכה להקשיב לאינטואיציה שלה.

אם את מרגישה שבנתינת הריטלין את פוגעת בה- אז אל תפגעי בה.

תנסי את כל האלטרנטיבות האפשריות, תחנכי אותה עם ליווי צמוד ביותר, עדיף לשלב פסיכולוג ילדים בתהליך מאשר כדורים פסיכיאטריים.

יש בתי ספר שנותנים מענה טוב יותר, גם אם זה כרוך בנסיעות.

מא

ותך ואת הקושי שלך, דווקא בגלל זה אני חושבת שאת כאמא כן מסוגלת להעניק לה בדרך אחרת את הפיתרון לסיטואציה בה אתם נמצאים.

לא לכולם יש את האפשרות לרשום את ילדיהם.

הבן שלי עובר כל יום התעללות מצד המורים וההנהלה, ילד אבוד וגם אני כבר אבודה. מחוץ למסגרת הוא ילד כובש עם יכולות מדהימות ושם הכל כובה,

אשמח  להמלצתך איך לפעול מול הגוף הנורא הזה לפני שהמצב רק יחמיר.

 

ורק את  ואנשים כמוך ,תוכלו  להוביל שינוי במדינה שלנו

 

אמן

רק בשנה האחרונה (אני בן 26) הבנתי את היכולות ואת היתרונות שב"בעיית הקשב והריכוז" שיש לי... מזדהה עם כל מילה! מדפיס ושומר :)

וחבל שלא הצלחת לראות שבגדול אני תומך מאוד בפרספקטיבה שהמאמר שלך מציג.

אלא שהיו לי שני סייגים:

האחד, שלפתוח בי'ס המאגד בתוכו קבוצה מסויימת של ילדים.. נרצה או לא- זה תיוג! ולכל תיוג יש מחיר.

והסייג השני הוא, שכלל לא התייחסת לאורח-החיים המודרני שהוא הוא בעל ההשפעה הגדולה ביותר בנושא הנדון.

 

אני לא מאשים את ההורים, מהסיבה הפשוטה שגם ההורים הם קורבנות של אותו אורח-חיים.

לצערי ישנם הורים רבים שנוח להם להכחיש את המציאות שבה ילדיהם חיים, את הזנחתם הרגשית ואת פגיעותם הפסיכולוגית מתא משפחתי רופף, והם מעדיפים להתחבא מאחורי הנימוק כאילו ילדיהם בעלי הפרעה נוירולוגית הדורשת טיפול תרופתי.

 

עבדתי לא מעט עם ילדים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז, ואני יכול לומר שכמעט תמיד ניתן לראות עקבות של הפרעה רגשית על בסיס פסיכולוגי.

אחת ההגנות של ילדים הסובלים מהפרעות רגשיות היא "פיזור דעת" ואי יכולת לשהות לאורך זמן "במציאות אחת". חלקם נסוגים לעולמם הפנימי, פשוט כי זה מה שמרגיע אותם, ואז ההורים והמורים סבורים שמדובר בהפרעת ריכוז.

 

אגב, גם אני הייתי ילד כזה. לצערי הורי לא לקחו אותי לפסיכולוג ילדים, אך לשמחתי גם לא דחפו לי ריטלין ולא בודדו אותי במסגרת לימודית מתייגת.

 

אני מאחל לך הצלחה רבה במה שאת עושה!

רק מקווה שלא תסירי גם את את האחריות של ההורים, של תיפקוד התא המשפחתי ושל אורח החיים המודרני, ממצבם של הילדים שסובלים מהפרעות בחיי הרגש.

בקיצור, אני מקווה שגם את לא תתמקדי רק בטיפול בסימפטום. כי פתיחת בי'ס מיוחד לילדים בעלי הפרעה רגשית, זה טיפול בסימפטום, ותו לא!

 

(וממה ששמעתי, סיינטולוגיה היא אחד הדברים המטופשים, המוטרפים וחסרי השחר ביותר!)

שנים ניסיתי להצליח בקורסים באוניברסיטה הפתוחה, רק קורס אחד עברתי, פשוט לא הצלחתי ללמוד ,בעיקר לא למבחנים, שבהם צריך מלא חומר בזמן קצר.
וגם להתרכז בזמן המבחן לא קל לי.
אז אין לי תואר ולפעמים זה קצת מקשה, במיוחד ששואלים למה רק התחלתי ללמוד ומעולם לא סימתי.
ואני דווקא מאוד מוכשר בתחום מדעי המחשב יותר מהרבה בעלי תואר.