יוסי, תודה רבה שאתה מעלה על הכתב זכרונות של כל כך הרבה אנשים. אני אמנם לא הוברחתי לארץ מתחת לשמלה של סבתא שלי ולא ראיתי שם את הארץ המובטחת. אבל אני עליתי מעיירה בצפון פרס כשהייתי בת חמש, ואני ממש זוכרת את האולם הגדול העמוס מיטות עם מסדרון צר באמצע. זה היה כנראה מן מחנה מעבר בטהרן. מה שאני עוד זוכרת זה שכל משפחה תחמה את הגבול שלה עם סדינים כדי לזכות בטיפת פרטיות. זה עושה חשק לקרוא את כל הספר. מחכה להשקה.

סיפור ציורי ונפלא, בהחלט ממחיש לדורות הצעירים בנינו (מהעדה העיראקית) את הלך הרוח באותם ימים.
נותן טעם טוב לרצות לקרוא עוד...:)

יוסי היקר,
פתחתי את המחשב בבוקר ומיד הסתקרנתי לקרוא את הסיפור שלך,ואכן התיאורים של המסע הפרטי שלך נכנסו לי את תוך הקישקה ,טעמתי את האבק,ראיתי את השמלה,וחשבתי על עוצמתה של אהבה.-תודה על ההצצה שמאפשרת לי לחשוב כל הבוקר ולראות תמונות ממציאות שאני לא מכירה.
לילך צור.

יוסי היקר גם אני כמוךעליתי בשנת חמישים בגיל חמש.במשך שנים אתה מתעד ניפלא את סיפור עלייתנו ארצה .את השפה התרבות.המוסיקה.אחד ויחיד.גאווה לנו בני העדה העירקית.
עצוב לי שעד כה לא קיבלת את פרס ישראל.תודה לך .

יוסי מורי רבי וידידי היקר לא לחינם אמרו חכמינו "קנאת סופרים תרבה חוכמה" ואכן הסיפור ובעיקר דרך ההגשה הזורמת נוגעת ומרגשת חיברה אותי לזכרונות ילדותי בטוניסיה שאת חלקם העלתי גם על הכתב. אתה פשוט מעורר השראה ושולחת לך את כל הערכי על מי שהנך כאדם בעיקר סופר משורר יוצר מפיק ובמאי. הפרס יקיר רמת גן הוא פרומו "לפרס ישראל בתחום הספרות והשירה" אין לי ספק מאחלת לך מעומק לב בשמי ובשם שלמה המשך עשייה ברוכה בבריאות טובה בידידות רבה אסתר ופרפסור שלמה קניאל

רענן וטוב למרות ה'לא אופנתי' בהעדר שלילה והתמקדות בחיוב.

נמאסת עם העירקיות שלך , עם הבדיחות העלובות ועם השנאה שלך לאשכנזים. נמאסת!!! אפשר להקיא ממך!!!