32. שוב ושוב...
הסמרטוט , |
רמת-גן |
|
(12.05.15) |
שלום לך שרון,
נראה שהדברים הרבה יותר פשוטים ממה שהם נראים (אני יודע, לא אצליח לשכנע אותך, ככה זה בפרופסיה של המאמנים, מומחי הנפש, והפסיכולוגים, על ענפיהם השונים). זו אשר הצהירה : "ידעתי בדיוק למה אני נכנסת", אכן ידעה, הפנימה, והבינה. אלא שהידיעה, ההפנמה, וההבנה לא הועילו במאום, כמו תמיד, וזה, תאמיני או לא, לא עומד להשתנות. וכל כך למה? מפני שכל פעם מחדש, ניצבת עלמת החן בפני שתי אלטרנטיבות: האחת הינה להיעתר לחיזוריו של אותו אחד שמלכתחילה דואג להבהיר את כוונותיו (ייאמר לזכותו), תוך שימוש מינימלי באמצעים וורבאליים ("היי בובה") זה מספיק, ומיד היא מסיקה שהיא חייבת ליפול שדודה לרגליו (חסר לה שלא). השנייה, בטח כבר הבנת, הינה להתחיל לפתח מערכת יחסים כנה עם ה"חנון" התורן, שעה שכבר בשלב הזה הוא נחל הפסד צורב במערכה. ואם כך, איזה מניע רציונאלי יכול לגרום ל"ערס", שלדברייך שלך גואל את הבחורה מייסוריה לשנות את דרכיו (הנלוזות), ולראות בבת זוגו אישיות הזכאית לכל מה שמגיע לבן אנוש (לא מספיק לה, ל"שרמוטה", שהוא הואיל בטובו לקחת אותה תחת חסותו???). במקום שתגיד תודה, היא עוד מרהיבה עוז בנפשה להתלונן. הן מבינות בדיוק, שרון, לקראת מה הן הולכות, ועושות זאת בעיניים פקוחות. אכן, "היא אינה חסרת מודעות לגבי בחירותיה". משום כך, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. שלא תהא טעות, אין כוונתי לכך ש"זה מגיע לה". בדיוק להיפך. עם זאת, עליה להיות מודעת לכך שבאפשרותה לבחור באלטרנטיבה עליה דיברתי לעיל. אבל "למי יש כוח ל"יורמים" האלה"???
|