בפעם האחרונה, פרס הייתה באזורנו כמה עשרות שנים לפני בוא האסלאם בפלישה מוצלחת לאזורנו כשהשתלטה על על חלקי האימפריה הביזנטית בסוריה וא"י והשיגה שליטה על חוף הים התיכון למשך 14 שנה. מאז נסיגתה לפני כ- 1400 שנה לא נכחה באזורנו, אלא עברה תקופות קשות לא רק בהיותה הצד השיעי המפסיד באסלאם אלא גם בהרס ע"י המונגולים. כעת הגיעה שעתה הגדולה. חוף באוקיינוס ההודי ומאחז בחלקי הים האדום עם שותפיה לדת בתימן, כבר יש לה. סוריה בשלטון עלאווי המתפקד כמעט כקולוניה, יש לה (העלאווים כדרוזים הנם תולדה מהאסמעיליה שבעצמה בת של השיעה). כעת נשאר להם "לעשות סדר" בעיראק, בה הערבים השיעים מהווים כ- 40% מאוכלוסיית המדינה, להציב בה את השלטון המתאים, ויחד עם השלטון הסורי התלוי בה להישרדותו ועם ערביי לבנון השיעים, המהווים גם הם כ- 40% מלבנון (ופועלים כשליטיה האמתיים), ליצור רצף שיעי מגבול אפגניסטן במזרח הרחוק ועד "המים החמים" של הים התיכון. כך ייווצר במזה"ת גוף או ישות חדשים, מעין "חבר עמים שיעי"; משהו שמעולם שלא היה פה קודם, אבל זה לא יפריע לו להישאר. הפעם בניגוד לשנת 528, הוא לא הולך לשום מקום. ומשהו חשבוני מדאיג שצץ מהתפתחות רעה זו: המספר 40% כמין סף פסיכו- סטטיסטי, מופיע כאן ובכתבת ירון פרידמן, כמין מספר קסם המציין אפשרות שכאשר מיעוט תקפני אך מאוחד ובעל מוטיבציה - באוכלוסיה או אומה מפורדות - עובר אותו ומחליט להשתלט על כל המדינה בשורה של צעדים מחושבים היטב; אז הוא יכול לעשות זאת. כך קרה או קורה עם השיעים בלבנון, תימן, עיראק ואולי יקרה גם באחת או יותר מאמירויות המפרץ. בישראל המפורדת ושסועה בין ימין- שמאל, מזרחיים- אשכנזים, דתיים חילוניים וזה לא הכל, כבר יש כ- 22% בני מיעוטים (כמעט כולם ערבים סונים) שיש להם מטרה אחת (נחשו מה), למרות שגם הם אינם גוש מונוליטי. אז בניגוד לאופטימיסטים שחושבים שיש להם להשלים 78% כדי לקבוע את עתיד ישראל, ולפסימיסטים החושבים שחסרים להם רק 28% (כדי להגיע ל- 50%) בעצם אולי חסרים להם רק 18% להגשים את חלומותיהם. אולי אני טועה לגמרי, אך נדמה לי שזה שווה כחומר למחשבה.