תגובות שפים חוזרים למקורות האוכל

בשלהי שנות החמישים או תחילת שנות השישים רגע רגע אנסה לזכור. כי דיוק בפרטים הוא חלק מהאופי שלי. מחצית מחברי יגידו שאני עלוקה והחצי השני יזדהה איתי. שתבינו, יש לי רק שני חברים, עמי ומשה. סינתיה אשתי לא נחשבת חברה, למרות שהיא החברה הכי טובה שלי. טוב, לעצם העניין.ד"ר הקינבוש רופא השיניים אמר לאימא שלי בזמן טיפול בשן כואבת, שהפתרון לפצעים בפה ולדימום בחניכיים של דני הוא חלב עיזים לא מפוסטר. וזה מחזיר אותי לתחילת שנות השישים ואולי לסוף שנות החמישים. בעונת האביב עדיין היה קר, מידי פעם ירדו גשמים קלים שהלכו והתמעטו. האדמה יבשה והשדות החלו להצהיב. וכמידי יום ,בסיום הלימודים, צעדתי הביתה בדרך הקיצור שהייתה אהובה עלי, דרך השדה הפתוח, פילסתי את דרכי בשביל הצר שבו צמח בחורף עשב בר והגיע עד ברכי. העשב טשטש את השביל ונכנע לנעלי המגושמות, בסיומו הגעתי לשביל החול שמוביל לשדרת החושחש, חציתי את השדרה, וראיתי שלאורך השדרה היה מונח פרי שנשר מהעצים ונרקב על האדמה החולית. התפלאתי מאוד. בדרך כלל סוניה הזקנה שגיבנת קטנה בולטת לה מאחור דואגת תמיד לקטוף את הפרי ולהכין ממנו מטעמי ריבה או קונפיטורה ממנה נהנים כל השכנים חוץ ממני. ריבת חושחש מרירה וחמוצה לא ערבה ללשוני. חציתי את השדרה, נכנסתי לסמטה הצרה שם שכנה האורווה של פרסר החמור של פנחס הירקן. החלטתי להיכנס ולבקר את פרסר, דילגתי מעל השלולית הקטנה שהייתה בכניסה לפני שער המתכת החלוד ששאריות צבע כחול היו עליו והיה פתוח לרווחה, זה היה מוזר. פנחס הקפיד לסגור את השער והיה גוער במי שהשאיר אותו פתוח. ריח קל של חמורים עלה באפי, לקחתי צנון ישן ומצומק שהיה על המדף מצד ימין ליד המשפך המחורר. נשנוש קל לפרסר שאהב לאכול צנונים. קראתי לפרסר בקול רם, אך הוא לא ענה. במקומו זינקה עלי עיזה לבנה שהפילה אותי על השיירים הטריים שיצאו מאחוריו של פרסר. רצתי הביתה צורח ובוכה ורועד מרוב פחד ובהלה. השכנים שראו אותי ניסו להרגיע אותי ושאלו מה קרה דני, אמרתי שיש שדים לבנים באורווה של פרסר החמור. אמי ששמעה אותי צורח חיבקה נישקה וניסתה להרגיע אותי. סבתא רבקה נתנה לי לשתות רבע כוס מים עם שלוש כפיות סוכר תרופת סבתא להרגעת הפחדים אמרה סבתא רבקה. למדתי את זה מסבתא שלי עוד בפולניה ,היא למדה מסבתא שלה. שעות ישבתי ורעדתי, למרות שאימא ניסתה להרגיע ואמרה שמה שראיתי זה לא שד אלא העיזה החדשה של פנחס הוא קנה אותה במחיר משתלם משלומק'ה הקצב, שהחליט לשחוט אותה. פנחס סיפר לשכנים שהתאהב בעיזה ממבט ראשון, והחליט להציל את חייה, ומאז שהעיזה אצלו הוא נהנה לשתות כל בוקר קפה הפוך עם חלב עיזים עם לחם לבן מרוח בחמאה וריבת חושחש של סוניה הזקנה. מדי פעם אחד השכנים דוחף שטר של חצי לירה לידיו של פנחס עבור כוס חלב עיזים טרי לאחר שהרופא אמר לו שזה יכול להציל את נישואיו...והמבין יבין. לעת ערב נכנס לביתנו פנחס הירקן ששמע מה קרה. הגיע לבקר ולהרגיע אותי. הוא סיפר לאימא שמרוב שמיהר עם פרסר לקיבוץ רמת הכובש לקנות חציר, שכח לסגור את שער האורווה, ומאוד חששתי שעיזה תנצל את המצב ותברח לשדות. פנחס הרים אותי על ידיו ואמר לי בוא נלך לפגוש את עיזה ותראה כמה חמודה היא. ואתה תהיה זה שימציא לה שם. פחדתי ורעדתי בידיו, החזקתי את ידה של אימא והלכנו ביחד לאורווה לפגוש את עיזה. לאחר שנכנסנו לאורווה קרא פנחס בקול רם חרררררר. ועיזה, שהסתתרה מאחורי פרסר החמור קפצה לכיווננו. נבהלתי וצרחתי שוב. אך פנחס תפס אותה בצווארה, קשר אותה לשוקת המים של פרסר, לקח מספריים ישנים גזר לה את קצה הזנב ואת הפוני שכיסה את עיניה ונתן לי להחזיק וכשהשיער של הזנב והפוני בידי, הרגשתי שהפחד נעלם, קולו הרוגע של פנחס הירקן השתלט עלי. חשבתי לעצמי שעיזה ואני יכולים להיות חברים. החלטתי שאקרא לעיזה בשם מנטושה, על שמו של מנשה החזן מבית הכנסת בשכונה, שפרצופו צר וארוך, אפו קטן, ועיניו עגולות ללא הבעה. ממש כפרצופה של עיזה. ומידי יום, בסיום הלימודים, הלכתי ישר לאורווה לפגוש את מנטושה, להוציא אותה למרעה בשדה הפתוח מאחורי שדרת החושחש. לאחר שאכלה ושבעה היא נהגה לקפץ ולרוץ סביבי, ולקפוץ עלי. ממש כמו במבה כלבתי היום. היא אהבה את מגע ידי בשעה שאני חולב אותה. מפעם לפעם בזמן החליבה היא הפנתה את ראשה לכיווני. אני יכול להישבע שהיא חייכה אלי ואולי קרצה לי בחושבה שאני תיש ,האמת שגם אני נהניתי ממגע ידי על העטינים הענקים שהיו חפונים בידי. ועוד יותר נהניתי כשהתבגרתי בשנה ועליתי לכיתה ה2. פנחס הירקן נהג לתת לאימא שלי כל יום כוס חלב עיזים טרי עבורי. כששתיתי את החלב החם והמתוק, הרגשתי את מנטושה זורמת בבטני, וגם קצת למטה משם.