מסכימה איתך שאם שני ההורים חלקו יחד את ההורות לפני גירושין
אז הורות משותפת היא גם טובת הילד אחרי הגירושין.
אבל מה אם לא כך היה והאבא הוא סוג של אבא שבת? אבא של סופ"ש?
אבא שלא שותף בחיי ילדו או ילדיו?
מה קורה אם האבא הופך את עניין הילדים לסוג של נקמנות באמא? כמו שקרה אצלי?
אולי בעצם בוא נתעקש שההתנהלות כולה תהיה עניינית בבימ"ש לענייני משפחה מבלי לתקוע את הנושא של הגט ברמה הדתית האינפנטילית שנותנת כוח מיקוח לגברים והופך את נושא הגירושין לסחר מכר על חופש האישה והשעון הביולוגי שלה.
אם תכרוך את זה בזה אני מאמינה שהרבה נשים יהיו בעד.

ככה זה במדינה "נאורה" במקום להתקדם חוזרים אחורה

העובדות הן כאלה: ברוב המוחלט של משקי הבית בישראל, האישה היא בן הזוג ה"ביתי". הסיבות לכך היא חברתיות, תרבותיות ופוליטיות - ישראל זאת מדינה שמקדשת ילודה, ומשדרת לנשים שעד שהן לא הפכו לאמהות, אין להן לגיטימציה אמיתית. כחלק מהתפיסה הזאת, נשים מופלות בשכר ובקידום בעבודה מצד אחד, ומצד שני לא מקבלות תמיכה משמעותית מהמדינה לגידול הילדים כגון חופשת לידה סבירה (חופשת הלידה בישראל היא הקצרה במדינות ה OECD) וסידור לילדים במחירים שפויים. באופן הזה אין להן יכולת ממשית גם לקיים קריירה משמעותית וגם לממש הורות. כמובן שהדבר פוגע גם באבות, שנאלצים לעבוד שעות ארוכות והיכולת שלהם למשש את ההורות שלהם בפועל נפגמת.

התוצאה היא שמשפחות רבות מקבלות את ההחלטה שהגבר הוא זה שיעבוד, לפחות כמפרנס עיקרי, והאישה תגדל את הילדים, ואולי תעבוד בחצי משרה. כשברוב המוחלט של המשפחות בארץ זה המצב - ובעיניי לפחות הוא רע מאוד גם לגברים וגם לנשים - יש הגיון רב בחזקת הגיל הרך, שכן היא בסך הכל משאירה על כנו מצב קיים ולא מאפשרת להורים לנהל מלחמות על חשבון ילדים קטנים.

כשההורים מתגרשים, הדבר הנכון עבור הילדים הוא כמה שפחות שינויים וכמה שיותר ודאות. פחות שינויים כלומר, אם עד עכשיו אמא טיפלה בהם רוב הזמן, הדבר הנכון הוא שזה ימשיך. מקסימום ודאות כלומר, ההורים לא יתחילו להילחם עכשיו על הילדים, אלא יהיה ברור מה קורה מרגע הפרידה. זאת טובת הילדים. הדבר הזה צריך להשתנות רק כאשר יתר הנסיבות ישתנו, ויהיה יותר שוויון בין גברים ונשים, בסיוע המדינה.

אין שום סיבה הגיונית שהילדים ישהו את כל הזמן אצל אבא שעובד 12 שעות ביום, ולא עם אמא, שעובדת 3 ימים בשבוע, ושאיתה הם העבירו עד עכשיו את ימיהם. ואם במקרה זוג נופל באחוזים הבודדים בהם המצב הוא הפוך או יותר קרוב לשיוויוני, הרי שמדובר בחזקה שניתנת לסתירה.

האמת שממש קשה לי להבין את כל הגברים שיוצאים נגד חזקת הגיל הרך. זה לא פרס לנשים, זה לא עונש לגברים. זה תוצאה של מציאות מעוותת, שבאופן מצער משקפת את הדבר שהכי טוב לילדים בעת גירושי ההורים. אם תנסו ליצור שוויון מגדרי באמצעות חזקת הגיל הרך, בלי ליצור שוויון מגדרי בנסיבות שהובילו ליצירת החזקה הזאת - לא עשיתם כלום. ואפילו תעשו עוד קצת נזק, הפעם לילדים.

חזקת הגיל הרך לא פוגעת ב"מעמד האישה" (מונח שלא רלוונטי לתקופתנו). להיפך. היא מזכה אותה במשכורת (חלקית) נוספת. את היום-יומיים הנוספים הילד/ים יבלו עם הסבא והסבתא (מצד האמא) – מה שקורה בד"כ, והאמא תמשיך לעבוד כרגיל.
חזקת הגיל הרך מאפשרת לאמא לעבוד במקום עבודה אחד, אך ליהנות משתי משכורות (כל מקרה לגופו) – אחת ממקום עבודתה, ונוספת מהמזונות מהגרוש.
אם היו מבטלים את המזונות, אף אמא לא היתה מתעקשת על חזקת הגיל הרך, וארגוני הנשים היו פועלים לביטול החזקה המפגרת הזאת מזמן.

הרשויות מעוניינות רק בספיגת כסף מהציבור, מיסים על כל דבר, גם על ההכנסה וגם על ההוצאה בדמות מעמ מס קניה מכסים למיניהם ואגרות. כך גם בעניין הזה. פוסקים שהילד יהיה אצל האם כי אז האב פנוי לתקן של חמור חמורותיים שיעבוד בשני משרות כדי לממן את עצמו ואת גרושתו. הפסיקה היא ברוח הזו. השיקול העיקרי אינו טובת הילד. אם חלילה האב יוכל לגדל את ילדיו באופן שיוויוני לאם, הרי זה יפגע בהכנסתו, והמשמעות היא פחות מיסים. יתר על כן, האב עוד ידרוש סיוע מהביטוח הלאומי רחמנה לצלן. האב הגרוש במקרה הזה הוא לא פרה חולבת אלא חמור שחולבים אותו.