אנקדוטה קטנה: במלאת כך וכך שנים (אאל"ט 25) לסיום מלחמת העולם השנייה, התקיימה בתל אביב עצרת גדולה לציון האירוע. אבא שלי לקח יום חופש ונסע מהפריפריה לתל אביב - בזמנו זה היה מבצע בפני עצמו - להיות עם שאר בני עמו ששרדו ואפילו הצליחו להקים לעצמם מדינה. בעצרת הוא לבש את חולצת הפסים שלו מהמחנה, זו עם הטלאי הצהוב, כדי לומר: ניצחנו את היטלר. אנחנו בחיים. אנחנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אבל מייד קפצו עליו סדרנים וסילקו אותו והרחיקו אותו בטענה שכאן זו עצרת גבורה, לא עצרת שואה, כאן מזכירים את מי שנלחמו בנאצים ולא את מי שהלכו כצאן לטבח. תדמיינו לעצמכם את הפנים של אבא שלי, חפויות ואבלות, כשהוא חזר הבייתה. הוא הבין את המסר, את התעמולה, את השחצנות ואת האטימות. גם הוא היה מדוכא רוב ימיו, בדרכו השקטה, אבל למזלי הוא לא התאבד.
אני לא מכירה אותך, אביהו, אבל אני ממש שולחת לך חיבוק מנחם.

לפני המלחמה ולעלות לארץ. כן, גם פה לא היה דבש, אבל הקומץ בציון לא יכל לצאת ולהלחם אל מול המפלצת הנאצית.

הבא להורגך השכם להורגו !!!

אני בטוחה שכעת אמך רגועה יותר היכן שהיא נמצאת.

כמי שגדלה עם הורים ששרדו אשוויץ, בירקנאו, ברגן בלזן ומטהאוזן - אני מבינה ללבו של אביהו- וכמה תעצומות נפש אדירות נדרש למצוא על מנת לקיים למעשה את צוואתה של אמו. אמו- שלעניות דעתי- העדיפה להיעלם מהעולם במקום להטריד את בעלה וילדיה בזוועות שלא הפסיקה לחוות.
מעניין שלוקח לנו- לדור השני- כל כך הרבה שנים כדי לאזור אומץ ולעשות. אני מנסה כבר שנה לכתוב ספר על המשפחה - על הזוועות, ונעזרת ביומן שכתבה אמי ז"ל מייד לאחר השחרור שלה מאושוויץ וזה קשה מנשוא. אני רק מקווה שלפרופ' אביהו הוצאת הספר תחזק בו את הידיעה על הגבורה העצומה של אמו ז"ל.

השלטון כמעט תמיד שלט בתקשורת בישראל

כל הכבוד שנתת לזה שם ומקום.

תפקידינו ותפקיד ילדינו וילדיהם אחרינו להוציא את כל אמת ואימת השואה לתודעתינו.לא לשם שנאת אויבינו אלא ורק למטרת אחוות עמינו כאן במולדתינו.

ראשי הציונות שיתפו פעולה בתחילה עם הנאצים, הם לא רצו את היהודים הגלותים שיגיעו לארץ אז מכרו אותם בשביל הבטחות ועוד דברים.

נכון שהיא עדיין נשמה ועשתה פעולות יומיומיות הנראות שגרתיות למביט מהצד.
אבל בתוכה פנימה היא היתה מתה.
והדברים בלטו תמיד בערב פסח. היא בישלה, הכינה היטב את ליל הסדר אבל מעולם לא הסכימה לשבת איתנו יחד.
זה היה הלילה שבו הוציאו אותה ואת משפחתה לחלמנו.

שרק אפשר לחלום להגיע לעוצמות נפש כאלה.
יהי זכרה ברוך.

צריך להכניס את הספר גם לבתי הספר ולהתחיל להקדיש לשואה יותר זמן במערכת השיעורים, אחרת, הילדים של היום לא ידעו דבר וחצי דבר על מה שהתרחש באמת תוך כדי המלחמה ולאחריה עם הניצולים.

ייאמן שכך סבלו -וכך הושתקה!!

ראוי להוציא את הדברים לאור בקול רעש גדול...!!!
אין מילים ונגמרות המילים כשקוראים רק קמצוץ ממה שכתבה...
האמת זוועתית יותר מהכל...

37 שנים אני חי בהולנד, ודווקא כאן התבהרה לי הזוועה שאחי יהודי אירופה עברו. אני מתפלל לנשמתם ולשלום משפחתם בארץ ובעולם.
ואני אומר לכול עם ישראל, עזבו את הויכוחים על אשכנזים ספרדים רוסים אתיופים וכול השאר, כי אחים כולנו

שמחתי לשמוע על הספר, מחר קונה אותו ושם אותו ליד סיפרי התנ''ך שלי. בתור דור שני, אבי ומשפחתו חיו בגיטו בנדין, כל מידע הוא כחלק משורשי, זכור לא מילדותי השיחות בין המבוגרים על שעברו שם ובמחנות אחרים. המון תודה.

מהכאב הנורא של העם שלנו באותם שנים.

גורם לרצון לקרא הספר וללמוד עוד.

עצוב מאוד