כל מילה ממש נכונה. לצערי טלי פשוט צודקת.

לעולם לא יהיה נכה בתקיד רגיל בסרט או בהצגה בתאטרון הישראלי. בכתבות טלביזיה יוצג רק הנכה המשותק שחצה את תעלת למאנש או הנכה קטועת הרגליים שעושה סנפלינד על מגדל שלום.
לעולם לא הנכה שקם בבוקר וצריך להתמודד עם החיים , למצוא חניה ליד מקום העבודה ולא למצוא, לחזור לאוטו מאוחר יותר ולמצוא את דו"ח העיריה, ללכת לשרותי הנכים ולמצוא אותם נעולים, ללכת לפאב ומצוא כי לא ניתן להיכנס אליו בכסא גלגלים, ללכת להצגה ולגלות כי מערכת ההגברה לכבדי שמיעה לא עובדת. לנסוע להדסה לקבוע תור כין אין חלופות זמינות לקביעת תור בטלפון

לעומת למשל מנות ללא גלוטן, מידע לגבי חומרים אלרגניים, אין כמעט מנות מותאמות לחולי סוכרת

היכן "הדוגמא לקמפיין לעידוד מגורים בקהילה", כתוב "למעלה", לא מצאתי...

את אומרת שיש קמפיינים עם סטיגמות. למה את מתכוונת?

בחור המוגדר עיוור.
הבחור הוא צייר!! מוסיקאי ועוד משהו.
איפה אלפי העיוורים "באמת", מכל האלפים בחרו בבחור שמתעוור לאיטו ובינתיים איננו באמת עיוור ולמעש הוא סוג של סופרמן בהשוואה לעיוורים האחרים.
לחילופין, הצגת כל הנכים באשר הם כמסכנים ואומללים, גם היא חוטאת לאמת והופכת את כל ציבור הנכים לקורבנות.

אנחנו בריאים,שמחים,נהנים ופתאום באמצע החיים אנחנו עוברים תאונה, מלחמה,מחלה ומתחילה מלחמה על איכות החיים והמוטיבציה לחיות. בקיצור שום דבר לא השתנה, השיער מקורזל, חלק, העיניים חומות, בהירות, הקול,בס,טנור וחוש ההומור נשאר אבל אי אפשר לרוץ, לרקוד, לקפוץ, לשיר, לנגן, אבל מבחינת החברה שלא הכירה אותנו קודם הפכנו לבעלי מוגבלויות וכל הכשרונות והאופי שלנו נותרו. אל תנדו אותנו מהחברה זה עלול לקרות לכל אחד..

קודם כל, אין ספק שאת צודקת, זו ההרגשה שהקמפיינים האלה נותנים.
עבדתי בעבר עם ילדים ונוער בעלי מוגבלות שכלית. הרבה פעמים הייתה להם חוכמת חיים אדירה. אבל כל מה שאנשים יכלו לראות מבחוץ זה את "המסכנות" לכאורה. היה יום בשבוע שהם היו עובדים בשביל איזה מפעל מוגן. עבודות כל כך טיפשיות שהם השתעממו לגמרי, ויום אחד עבדנו איתם והבנו למה - מונוטוני בלי שום תכלית. כמה אפשר לחזור על אותה פעולה? מוגבלות שכלית זה לא אומר חוסר יכולת חשיבה ולמידה, חוסר יצירתיות וכו', בטח לא אצל אנשים ברמה של אלה איתם עבדתי.
מצד שני, יש גם חוסר מודעות. אנשים רואים אדם בכסא גלגלים וישר חושבים עליו בסטריאוטיפים, בשעה שיכול להיות שמהרבה בחינות הוא יותר עצמאי מהם. אתמול בסופר, הייתה לפני אישה בכיסא גלגלים, שעשתה את הקניות בכזאת מהירות ויעילות לעומת כל שאר הקונים, שחשבתי שכל מי שיש לו דעות קדומות צריך לפגוש אותה. זה לא תמיד בא מרוע, אבל כשלא מודעים ולא מכירים, הכי קל להכניס אנשים למשבצת.
המסקנה היא שצריך יותר כתבות כאלו. צריך להעלות את המודעות.
אי אפשר לסמוך על המדינה שתעשה את זה, איכשהוא זה התפקיד של כל אחד מאיתנו, שמכיר ויודע ומבין שהמצב הנוכחי לא בסדר.

אז תודה ומקווה שיהיו כאן כמה שיותר קוראים:-)

ישראל של 2017 היא מדינה של פריווילגים, בתור הורים לילד על הספקטרום האוטיסטי הבנו כבר בסמוך מאוד לאבחון שאין לנו לסמוך אלא על עצמנו (והרבה על המזל).
קצבת הנכות לא מכסה אפילו את השילוב (הילד לומד בבית ספר רגיל).
מעבר לכך ההוצאות בגין טיפולים שונים מגיעות לאלפים רבים בחודש, כל חודש.
כאשר מערכת הבריאות הישראלית נמצאת בעומס יתר אין ברירה אלא לפנות לרפואה הפרטית או להמתין חודשים לתור במקרה הטוב.
ואז יש את הבוסים, ״מה זה 10 שעות חוסר?״ לך תסביר בפעם המאה שיש לפי חוק 18 שעות מחלה לטיפולים, זה לא יחסוך את הפרצוף העקום כתגובה כאילו דפקתי אותו.
מזדהה עם כל מילה ובעיקר עם הצורך לשינוי על איך מוצגים הצרכים המיוחדים בחברה.

אבל יש עוד דוגמאות של סרטים טובים, פחות ישנים ,